התמכרויות

נרקומנית של דפים נקיים

צילום קורל ריף

הלא נודע, זה שאנחנו כל כך פוחדים ממנו, פעם הוא היה הסם שלי

זה התחיל אי שם בגיל 18
כשרציתי לברוח מהבית
כל כך רציתי לברוח
שתוך ימים ספורים טסתי לצד השני של הכדור,
לא הסתפקתי בלעבור לעיר או לדירה אחרת
הייתי צריכה לטוס כל כך רחוק
כדי לאבד את עצמי של אותה התקופה.
אז טסתי לארה״ב                                                                                                                                              שם חוויתי את העצמאות שלי בפעם הראשונה;
ומאז החלה ההתמכרות.
אפילו כשחזרתי להתגייס לצבא
ברחתי לעיר אחרת
לדירה משלי
להתחלה חדשה.

נרקומנית של דפים נקיים

אם אחזור קצת יותר אחורה אפילו בתור ילדה
הייתי מבקשת מאמא שלי כל שנה לעבור
עיר או בית ספר
אף פעם לא מצאתי את מקומי.
הרגשתי שאני בלתי נראית
אז הייתי צריכה לברוח

שאולי במקום אחר; מישהו יראה אותי
מישהו ישמע אותי
אולי אמצא אנשים שהם על אותו תדר
שמבינים את השפה שלי
אולי אמצא את מקומי ?!
אז אחרי שנה וחצי בצבא
הנרקומנית שבי הייתה בקריז,                                                                                                                              הייתה צריכה מנה
השינוי הממכר
המרדף אחרי משהו אחר
הקול הפנימי בתוכי שאמר
שיש שם מקום בשבילי בעולם
ויש אנשים אחרים אולי חייזרים
שמדברים את השפה שלי
אז עבדתי בכל הכוח
וטסתי להודו אל הלא נודע
כן אותו לא נודע שמפחיד את רובנו
היה הסם שלי
שם באותה המראה
החומר היה יותר חזק
וגם יותר ממכר
האדרנלין שזרם לי בגוף                                                                                                                                      בכל פעם שהמטוס התרומם,
החוויות שאספתי בדרך,
האנשים שנכנסו לחיי,
תחושת השלווה
הנוכחות של פה ועכשיו-
סאב קוץ מילגה הם אומרים- הכל אפשרי
שם מצאתי את עצמי.

כמה קלישאתי למצוא את עצמך בהודו ?

אין מקריות.
האנשים שהכרתי ונחשפתי אליהם בשילוב עם התרבות והקסם הזה שיש באוויר שלא ניתן להסביר במילים
זה מה שגרם לי
למצוא את העוצמות שבי והיכולות שלי
ומשם נפתח לו תהליך שלך עבודה עצמית
אינטנסיבי ביותר.

עדיין לא נגמלתי                                                                                                                                                הייתי מכורה
אני והמטוס היינו חברים טובים.
עדיין ברחתי,
שנה וחצי שברחתי;
הודו
אמסטרדם
קליפורניה
קולומביה
פנמה
גואטמלה
מקסיקו
שנה וחצי שהייתי מסוממת (תרתי משמע)
עד שהגיע ה over dose מה שנקרא                                                                                                                    נחנקתי.

הלא נודע כבר עשה לי פרנויות
לא יכולתי יותר לברוח-
רציתי קרקע יציבה.
היקום אמר לי
סטופ.
תעצרי

פיזית ממש נפצעתי והייתי מוכרחה לחזור
אותה תאונת אופנוע ים בסן אנדרס בתחילת המסע                                                                                                  עלתה לי בשתי פריצות דיסק ובית חולים הזיה בקרטחנה.

נו מה לא נקשיב ליקום? אמר לי מספיק,
אז החלטתי לחזור לארץ כנען.
שהייתה בזמנו יותר מפחידה                                                                                                                                מכל לא נודע או מכל מסע

נהניתי מכל רגע ומכל שנייה
מהטוב- ומהרע
טיילתי, חווייתי, ראיתי, הכרתי, ספגתי
התפרקתי, התחברתי
התעלפתי ועפתי
חייתי!

אבל האני הפנימי ידע
שזה הזמן לשלב הבא.
אבל תהליך של גמילה
לא קורה בדקה, לא ביום,ולא בשנה
הטיולים הגדולים התחלפו להם
בסמים אחרים
קשרים קצרים עם גברים לא בריאים
משרות קצרות מתחלפות
מעבר בין ערים שונות
חברים חדשים כל כמה חודשים
מטרות חדשות כל כמה שבועות
שנתיים בארץ-ולא נגמלתי.
ואף חזרתי לאותם סמים קשים
מהעבר

שוב עבדתי כמו משוגעת
ובהחלטה פזיזה תוך ימים ספורים
שוב מצאתי את עצמי על המטוס
לקוסטה ריקה.

עולה במדרגות

unsplash

זו הייתה חופשה מדהימה ומרפאת
עוד הרפתקה לאוסף
שם הבנתי שאת התחביב שלי את הצילום – אהפוך למקצוע
ובהתרגשות רבה וצפייה לחזרה לארץ                                                                                                                    הרגשתי שמצאתי את הקרקע היציבה שכל כך חיכיתי לבואה.

רק שליקום ולבורא יש תכניות אחרות
ובדרך חזור אי שם בקונקשיין במדריד
צץ לו אימייל כמו מרפי המניאק
ובו הודעה על ויזת העבודה שקיבלתי לאוסטרליה
זה היה כמו מזרק חדש ונקי
לנרקומן בגמילה.

ארבעה חודשים הייתי חזקה
שמרתי אותו במגירה, לא נגעתי
רק ברגעי שבירה
מדי פעם הצצתי
עד שיום אחד כבר לא עמדתי בפיתוי
לא רציתי שיפוג תוקפו
מה, חבל לא?
מצטערים אם לא טסים לאוסטרליה
לא מצטערים כשטסים נהגתי לומר לעצמי
אז שוב סגרתי כרטיס טיסה.
רק שהפעם זה היה שונה
קרו כל כך הרבה דברים בחודשיים האלו
שבין אותה החלטה למועד הטיסה
שטסתי בלי רצון אמיתי
בלי מטרה ברורה
משאירה מאחור
בחור אחד שנכנס לחיי
וגרם
בפעם הראשונה מזה שנים
ללב אחד (הלב שלי)
להתחיל לפעום.

קורל ריף
נכתב על ידי
תגובה 1

1 תגובה

  1. מוריל

    16/05/2020 11:21

    וואו, סיפור משוגע! נשמע שדווקא דרך הבריחה אפשר למצוא הכי הרבה. בכלל, אני מאמינה שתמיד צריך לחפש, אפילו משהו קטן, כדי להשאיר את הראש מעל למים ולא לשקוע.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .