התמכרויות

כיצד קנאביס הרס את חיי המשפחה שלי

Pexels.com

חיי המשפחה שלי סבלו מאוד, הם מעולם לא היו שם מלכתחילה בגלל ההתמכרות של ההורים שלי לגראס ובגלל ההתמכרות של סבתא שלי לאוכל, בהיעדר ארוחות משפחתיות ושיחות נפש משמעותיות שבהן שתי הצדדים מביעים עניין כנה זה בזה, לא נוצרו בתא המשפחתי הזה קשרים בעלי משמעות ותמיכה. כל שיחה מלווה בסרקזם, אם לא ברעל רגשי עם אמרה כזאת או אחרת על המעשים שלך או הדעות שלך. הביקורת על כל הדברים והחלומות שלך תמיד מלווה בסך הטעויות שלך בעבר ובחוסרים שלך, עד כדי כך, שפשוט הפסקתי לחלוק איתם מזמן את התכניות שלי ולעיתים רבות, את מרחב המחייה שלי

אני, בניגוד לאחרים, לא חושב שצריך לאהוב באופן אוטומטי את ההורים שלך רק כי הם ההורים הביולוגים שלך, החיים לימדו אותי אחרת. לדעתי, הורות היא לא בשביל כולם, אבל היא מצריכה השקעה כבירה תמיד – וההשקעה הזאת, במערכות יחסים האלה, היא זאת שתקבע את אופי היחסים – אהבה, חיבה, שנאה, ריחוק וכו’.

כולנו אוהבים להירגע מידי פעם. לפעמים יותר, לפעמים פחות.

לחלקנו, “להירגע” יכול להיות מגוון פעולות שונות ומשונות, ואין שום ספק שישראל היא שיאנית בצריכת קנאביס.
לפני שאתחיל, עליי לצאת קודם כל בעמדה ברורה לגבי סמים. אישית, עישנתי 12 שנה – כל יום, כל היום. כל החברים שלי היו מעשנים, ההורים שלי מעשנים, וכל זה התחיל כשעוד עננות הירוק היו בגדר מסתורין ברחובות ישראל והמילה “סאחי” עוד לא הומצאה.

בתור ליברל, אני נוטה להסכים עם העיתונאי המילטון מוריס על עמדותיו ה”חדשניות” לגבי כל סוגי הסמים הקיימים. אני חושב שכל הסמים צריכים להיות חוקיים לשימוש. אם אדם מבוגר יכול להחליט לבצע מגוון פעולות שבהם כרוך הסיכון למוות כגון קפיצת בנג’י, קפיצת בסיס, צניחה חופשית או אפילו לשרת בצבא – הרי שהוא יכול לבחור לעצמו איזה חומרים הוא מכניס לגופו בכל עת. על המדינה לבנות מערכות שסביבם יוכל המשתמש להשתמש בחומרים בבטחה, בתנאים סניטרים ולקבל תמיכה נפשית במידה ויחפוץ בכך. סוגיית הסמים, והאי-חוקיות שלהם, מביאה באופן ברור ומובהק לעלייה בפשיעה, חוסר במחקר הכרחי שיכול להוביל לפריצות דרך משמעותיות, עלייה במחלות ובמקרה של קנאביס, קטלוג של המשתמשים בתור עבריינים ואף מאסר שיקשה עליהם להשתלב בחברה וללא ספק, ישנה את חייהם לנצח.

רק בפסקה הזו, יש לא מעט מקומות לדיון והייתי שמח להסביר את עמדותיי לעומק עם המון מקורות מידע ומחקרים שעליהם אני מסתמך, אך אין זו כוונתי בפוסט הזה. במקום זאת, היה חשוב לי להבהיר שעמדותיי בפוסט הזה לא נועדו לצאת במלחמה כוללת נגדת משתמשים, או הסם עצמו, אלא לספק הצצה אל הצד השני של המטבע שלדעתי נעלם מהמפה מאז “תנועת הגראס” יצאה לפועל וההיפסטרים החלו ללבוש גרביים עם עלי קנאביס עליהם בהצהרה – “שזה רק עושה טוב”.


חבר'ה צעירים רוקדים בטבע

pexels.com

התחלתי לעשן בגיל 12.

אך לא שם התחילה המערכת יחסים שלי עם הצמח. בתור ילד, תמיד הייתי רואה איך אימא ואבי החורג, היו מסתגרים בחדר מיד עם כניסתם בשמונה בערב לבית והיו נעלמים ל-15 עד 20 דקות.

מטבעי, הייתי ילד סקרן, והתחלתי לחקור.

מאוד מהר התברר, שהם, כמו המון אזרחים שומרי חוק אחרים – עישנו גראס בבאנג שהיה מבייש המון סטלנים כיום… מבלי ניסיון רב להסתיר זאת. תמיד גדלתי בבית שבו היה מותר לעשות כמעט הכל, כל עוד אתה לא מפריע לאנשים אחרים בבית ולכן לא שפטתי אותם על המעשים שלהם, ולא הרגשתי שהם עבריינים כלל.

השנים עברו, ומיד בגיל 12 ניסיתי את הסיגריה הראשונה שלי – סיגריית מנטה של “סיילם” – מותג שמוכרים רק באירופה הרחוקה ושגרם לי, להרגיש הרבה יותר מגניב ממה שכביכול הייתי. הסיגריה הובילה לקופסה, ולחברים מהסוג המעשן במחששה של התיכון, במירוץ להיות הנער הכי פופולרי בתיכון. וכך היה. התואר הנכסף הגיע במהרה, אבל מטבע האדם לכבוש גבעה אחת ולרצות לכבוש גבעה יותר גבוהה – ואחרי שהיחסים שלי עם אימי נפלו לתהום לאחר שהגעתי שיכור כלוט בגיל 12 והתעלפתי בשירותים הייתי מרותק לבית ועוד יותר מרותק, לדחף המרדני וחבריי המעשנים.

לאחר שירד הריתוק, ועל אף שהייתי חייב להיות בבית כבר בשעה שבע בערב ויהי מה, מצאנו דרך סופסוף להשיג חשיש וגראס, שאותו, איך לא, עישנו בשטחי בית הספר בבאנג. אני זוכר איך הגוף שלי , בפעמים הראשונות הקיא והסתחרר מהחומר ואז כבשה אותי אופוריה שאין כמוה. ולמרות הקיא, ולמרות הבחילה, פצחנו בתקופה זוהרת של עישונים וצחוקים על שטויות, והכל, לרגע, היה נראה ממש סבבה.

התקופה הזו נמשכה עד למעצר שלנו שבא בערך שנה אחרי זה,

ושם גיליתי את האמת המרה של חוקיות הקנאביס ועד כמה שברירה החברות בינך לבין אלו שקראת להם “אחי”. בלי צורך להוסיף, הייתי שוב מרותק, והפעם לתקופה ארוכה יותר ועם פסיכולוג. הפסיכולוגים באו והלכו, ההורים היו עוד יותר מבולבלים עד שהתסכול בעבע כמה פעמים לאלימות פיזית – ואף אחד אף פעם לא עשה את ההקשר בין השימוש שלהם, בתור הדוגמה שלי, לבין השימוש שלי עם עצמי. הביצועים שלי בתיכון ירדו לתהום, מחוסר עניין וגם מלא מעט מרדנות עד שלבסוף פרשתי מהלימודים לגמרי, ללא בגרות וללא 12 שנות לימוד.


דבר אחד מרכזי שאתה מגלה בגילאי ה-20, זה שמה שהיה ממש מגניב בגילאי העשרה, כבר ממש לא מגניב בגילאי ה-20 שלך.

לצערי, לא כולם מגיעים למסקנה הזאת באותה קלות, ומהניסיון הרב שלי בחיי הלילה בתל אביב, יש אנשים שאף פעם לא מגיעים למסקנה הזאת וחיים במצב של אומללות שקורסת תחת עול ההתמכרות שלהם, הפעם כבר לסמים אחרים.
חשבון הבנק שלך קורס תחת עול הצריכה שלך, כאשר בשיאי הצריכה הייתי מגיע ל-1400 שקל בקלות רבה. אך לדעתי, ההשפעה הייתה הרבה יותר משמעותית בשתי תחומים – בתחום המשפחתי, ומעגל החברים.

בתחום המשפחתי, התחלנו לעשן ביחד,

כיחידה ולעתים לקיים “שיחות נפש” שבהתחלה ראיתי כשיפור משמעותי ביחסים שלי עם הוריי שמעולם לא היו חמים יותר מידי. מהר מאוד גיליתי, שמה שאני חווה בגילאי העשרים שלי, הם חווים כבר כ-40 שנה ואני תכף אגיע לזה.

מעגל החברים שלי הצטמצם לחבר אחד, שאיתו, איך לא, לא חשבנו על משהו טוב יותר חוץ מלשבת במרפסת ולעשן סמים. למרות ששתינו עסקנו במוזיקה, ולמרות ששתינו שכרנו יחדיו חדר חזרות משגע, הדבר היחיד שיכולנו לחשוב על לעשות היה לעשן סמים ולעשן קצת עוד. מידי פעם לנגן, אבל איך לא, אחרי או לפני שנעשן ‘קטנה’.

כיום, אני פיכח כבר כמה חודשים (הרבה הודות לשינויים שביצעתי בחיי, ובעיקר לבת זוג התומכת שלי), ואינני מסתכל לאחור בכלל. אבל אני כן מרגיש המון מחויבות לחלוק מהחוויה האישית ומהמסקנות שהגעתי אליהם בעקבות השימוש שלי, שלדעתי, 12 שנים, הופכות אותי למומחה בתחום.


Pexels.com

את המסקנות והשינויים, אתה רואה אחרי החודש הראשון שהפסקת. ולכן זה קשה לכל אדם שנמצא בתהליך, לבוא ולהודות בלב שלם, שהג’וינט איננו חבר. למרות זאת, כמי שהיה מכור באופן מוחלט, אני יכול לבוא ולומר שלמרות שלא הייתי מוכן לבוא ולהודות בקול שאני מכור ושזאת בעיה, בפנים בתוכי, במחשבות וביומנים השונים שהייתי כותב בהם — הייתי מודע לעובדה הזאת בלב שלם. שזה הורס אותי לחלוטין ושולל ממני כל דבר אחר בחיים, ולמרות זאת, הייתי אומר “אני לא מכור” “אני יכול להפסיק מתי שבא לי, פשוט לא באלי” וכל דבר אחר שמכורים אומרים. הכי חשוב זה להיות כנה עם                                                          עצמך, ולקחת צעדים קטנים שיובילו אותך אל הנצחון שלך על עצמך.

ועכשיו, למסקנות…

בשימוש יומיומי, ארוך טווח, אתה מתחיל לאבד את קו המחשבה שלך עם קו המחשבה המסטול שלך עם עצמך. הרבה פעמים במהלך היום עוברות לנו מחשבות כאלה ואחרות בראש, ויש לנו את היכולת להחליט מה מהמחשבות הללו תקף לגבינו ומה לא. מה אנחנו מזניחים ומה אנחנו מאמצים. אפשר לחשוב על הראש שלנו כ-אנטנה שקולטת אותות, אבל אתה בוחר אילו אותות בעלות משמעות לעצמך ואילו לא.

כאשר אתה משתמש ללא הפסקה, אתה מאמץ לעצמך מחשבות שגויות לגבי העולם ולגבי עצמך, שבדרך כלל נובעות מהפחדים העמוקים שלך על העולם. בשבילי, זאת המחשבה האובססיבית שאינני שווה שום דבר, ושאני כישלון מוחלט בכל דבר שאעשה וששום דבר ממה שעשיתי, לא עשיתי עד הסוף. – מחשבה, שאחרי שהתפכחתי, הבנתי שהיא ממש אבל ממש לא נכונה לגבי. אני קורא לזה “פסיכוזה קלה” מכיוון שהמציאות שאתה חווה, היא איננה המציאות האמיתית – וזה בלי קשר לפרקי הפסיכוזה האמיתית שאתה חווה בנוסח של התקפי חרדה או התמוטטות עצבים.

הפסיכוזה מובילה לשקר עצמי, נוסח “אני לא יכול בלי זה” – “זה מרגיע אותי”

ראיתם פעם מכור לסיגריות בלי סיגריות? הוא ממש לא רגוע, כפי שאלן קאר בספרו אומר, “להיות מכור זה שווה ערך ללשים נעלים ב3 מידות קטנות מהמידה שלך על מנת לסבול כל היום וליהנות בסוף היום מהחליצה שלהם”, אין בכך שום הגיון.

אתה שולל מעצמך אנרגיות שהיית יכול לשים במקום אחר, מעבר לזה שראיתי את זה על עצמי, ראיתי את זה על הורי. כאשר הדבר הראשון שאתה עושה אחרי שאתה חוזר לעבודה זה ללכת לעשן, אתה נדבק להמשך הערב למיטה, לסרט, לנטפליקס, במקום להתעניין בשלום המשפחה שלך או לבשל למחר או אפילו לגהץ בגדים ליום עבודה הבא.
מהר מאוד, מה שנשאר מהחיים שלך הם שלד של הדברים שאתה חייב לעשות על מנת להתקיים, והעישון — מה עם הגשמה עצמית? מה עם עזרה לקהילה? משפחתיות? לשחק עם הילדים ולהתעניין בשלומם? לעבוד על פרויקט אישי כזה או אחר. ללא הגשמה עצמית, החיים מתחילים להיראות יותר ויותר אפורים – כאשר ה”אור” היחיד שלך ביום, הוא העישון.

היעדר השקעה בכל דבר חוץ מהעישון והמנוחה הבלתי נגמרת על הספה, נגמרים החברים, שכן מערכות יחסים בין אנשים דורשות לא מעט תחזוקה בינאישית שכוללת ללכת למקומות ביחד ולעשות דברים ביחד, כמה כבר באלך לעשות כשאתה דבוק לספה? אז הרי שהחברים שאתה בוחר לעצמך מבוססים על סמך הדבר היחיד שאתה כן עושה, לעשן, והם לא בהכרח חברים במובן הכי טהור של המילה, הם רק מעוניינים לעשן איתך ולערב אותך בפסיכוזה האישית שלהם.

כאשר אתה חווה את כל זה בתור עסקת חבילה עם ההורים שלך, הרי שאתה מקבל מתכון לאסון שמאוד קשה לצאת ממנו. אני לא מנסה לשפוט אף אחד, ובמיוחד לא את ההורים שלי, אבל ההתפכחות שלי הובילה אותי להמון הבנות אודות עצמי, בעיקר איזה ערכים ומעשים אני מעריך ואיזה לא – וקשה מאוד להעריך ולכבד אנשים שמתנהלים על ערכים אחרים משלך – אבל אין זה אומר שאני לא מכבד את ההחלטות שלהם. אין לי ברירה אלא לכבד את ההחלטות שלהם, או של האנשים בבר, או של המון חברים שעזבתי מאחור, אבל יש לי בחירה מלאה על מה אני עושה עם החיים שלי ואת מי אני כן מערב בחיים האישים שלי ומי לא.


לסיכום, אינני יוצא במתקפה על המעשנים, אינני מגן על הלא-מעשנים. כמישהו שהיה לו ניסיון רב עם לא מעט חומרים, קשים ולא קשים, אתה מגיע לשתי הבנות ברורות:

1. כל דבר שנעשה על בסיס קבוע, יומי, שבועי או חודשי – יהיה לו מחיר. השאלה מה אתה עושה והאם אתה מוכן לשלם את המחיר. אתה נהיה מה שאתה עושה( או לא עושה) באופן קבוע.

גם אם אתה אוכל מקדונלדס כל יום, או רץ כל שבוע, שניהם יובילו למחיר של בעיות לב או בעיות ברכיים – השאלה מה אתה מוכן לשלם. אתה נהיה הסכום הגדול של כל המעשים הקטנים שאתה עושה באופן קבוע.

2. חומרים בשם עצמם, לא ממכרים. רגשות – כן. אתה תמיד תהיה מושפע מהסביבה שלך, לכן יש תמיד לבחון את הסביבה שלך תחת זכוכית מגדלת
כל יום אנחנו נותנים בבתי החולים מדבקות פנטניל והרואין רפואי (“דזומורפין”) לאלפי מטופלים על בסיס קבוע, אבל אנחנו לא מקבלים אלפי נרקומנים על בסיס קבוע.

בני אדם הם יצורים רגשיים, שכמהים באופן בלתי נדלה לחיבור בעל משמעות עם בן אדם אחר. בהיעדר הבן אדם, או במקרה שלי המשפחה, היצר הכי בסיסי הזה לא נעלם – אתה פשוט נקשר למשהו אחר, בין אם זה חומר או עצם דומם. הקשר יהיה חייב לקרות.

הסביבה משפיעה על כך באופן ישיר ועל כן, עלינו לקיים חשבון נפש כנה לחלוטין על “האם הבן אדם הזה עושה לי טוב” , “האם הקבוצה הזאת מועילה לי או מזיקה לי?” , “האם הקבוצה או הבן אדם, תומכת בהרגלים בריאים?”

חיי המשפחה שלי סבלו מאוד, הם מעולם לא היו שם מלכתחילה בגלל ההתמכרות של ההורים שלי לגראס ובגלל ההתמכרות של סבתא שלי לאוכל, בהיעדר ארוחות משפחתיות ושיחות נפש משמעותיות שבהן שתי הצדדים מביעים עניין כנה זה בזה, לא נוצרו בתא המשפחתי הזה קשרים בעלי משמעות ותמיכה. כל שיחה מלווה בסרקזם, אם לא ברעל רגשי עם אמרה כזאת או אחרת על המעשים שלך או הדעות שלך. הביקורת על כל הדברים והחלומות שלך תמיד מלווה בסך הטעויות שלך בעבר ובחוסרים שלך, עד כדי כך, שפשוט הפסקתי לחלוק איתם מזמן את התוכניות שלי ולעיתים רבות, את מרחב המחייה שלי.

אני, בניגוד לאחרים, לא חושב שצריך לאהוב באופן אוטומטי את ההורים שלך רק כי הם ההורים הביולוגים שלך, החיים לימדו אותי אחרת. לדעתי, הורות היא לא בשביל כולם, אבל היא מצריכה השקעה כבירה תמיד – וההשקעה הזאת, במערכות יחסים האלה, היא זאת שתקבע את אופי היחסים – אהבה, חיבה, שנאה, ריחוק וכו’.

אינני לרגע שופט אותם או מתלונן.

החיים הם לא פיקניק, ואלו הקלפים שאני קיבלתי ואני מקבל אותם באהבה ובהבנה – ויתרה מכך, אני לוקח את כל השיעורים הללו לעתיד שבו אני, יום אחד, אהיה אבא למשפחה גדולה ואוהבת, לילדים שיאהבו אותי בלב שלם וירצו בחברתי תמיד. משפחה, שלה אני אוריש את ההרגלים הטובים והשיעורים המשמעותיים של החיים, ולא את ההתמכרויות והכעסים שלי.

אנטוני לין
נכתב על ידי
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    עוברת אורח

    13/06/2020 09:15

    מקסים. קול שפוי ולא מתנשא. מאוד חשוב שישמעו אותו.

  2. נעמה לייב

    27/06/2020 09:23

    ריתקת אותי בכל מילה.
    לא הרבה אנשים מצליחים “לצפות” בחיים שלהם מהצד. בטח שלא לצאת עם תובנות שכאלה ולקיחת אחריות על החיים שלהם, להפסיק “להאשים” את ההורים על מה שהיו ולראות מה הם רוצים להיות.
    נראה שאתה אדם עוצמתי ופילוסוף אמיתי. האנטנות שלך קולטות טוב טוב… 🙂

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .