התמכרויות

אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה

חלאס אחותי
Marianne Krohn on Unsplash

אני מסתכלת עליו וקצות האצבעות שלי מדגדגות. הוא לא בהישג יד ואני צריכה לקום בשבילו, אבל הקריאה שלו לופתת, כמו זרועות תמנון שגולשות לכיווני ומתלפפות אט אט סביב הקרסוליים, השוקיים ומפרקי הידיים, מתחילות למשוך. אני מנסה לחשוב על משהו אחר, הסחת דעת. שחור, מבריק ומלבני, הוא ממגנט את האישונים שלי בחזרה אליו. מכשיר ארור ומכושף.

לא, לא, אני מגזימה. אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה ואני בשליטה מלאה. אני קוראת ומתעדכנת רק כדי להיות בעניינים וזה בהחלט הדבר הבוגר והאחראי לעשות. סך הכל אני לא חיה בבועה, אני צריכה לדעת מה קורה סביבי, אם המצב מחמיר או משתפר. זה ממש חשוב. אין לי שום בעיה גם להפחית קצת עם כמות העדכונים, אני פשוט אבטל את התראות הפוש או אולי אפילו אמחק את אחת מאפליקציות החדשות. אולי, לא יודעת, זה ממש חשוב. אני קמה, מרימה את הטלפון, פותחת את הנעילה, זהו. אדיוס אמיגוס.

אני ממש בסדר, נשבעת

אתחיל להפחית ממחר נראה לי, היום פשוט היה עדכון מגה חשוב ומעניין מאיטליה, חייבים ללמוד מהטעויות, הרי. ולא להאמין אבל גם נקבת טיגריס בגן חיות בברוקלין יצאה חיובית בבדיקה ואיזה מטורף שיש כל כך הרבה סרטונים של אנשים בעולם שעדיין מתגודדים ויוצאים לרחוב ולא מקשיבים להנחיות. וההשוואה הזאת, בין טיסות שעדיין יוצאות בארה”ב לעומת אירופה? טירוף! אני חייבת לבדוק את העקומה רק פעם אחת לפני ארוחת צהריים. ואז נשב כולם לאכול בכיף, בשקט. טוב אולי בזמן האוכל אפשר לראות את טרוור נואה מדבר על זה מהבית שלו, הוא מצחיק, זה קליל, בקטנה כזה. אחר כך בדיקה אחרונה של העקומה בארוחת ערב, לראות אם כבר מתחילה להשתטח. זה באמת סופר חשוב. אוי והסרטון המדהים הזה על ממותה שקמה לתחיה ומגיחה מתוך קרחון מתקופת עידן הקרח כי איזה מדהים הטבע משקם את עצמו! שיט שיט שיט. אני מכורה.

פרח על יד

מחכה שהטבע ישקם את עצמו גם בנפש שלי (אלבום פרטי)

בלי להרגיש, בתנועה לא רצונית, אינסטינקטיבית כמעט, היד נשלחת לטלפון.

בכל שניה של פנאי מחשבתי או פיזי. בלי להרגיש, מועקה מכבידה יותר ויותר על הנשמה, הולכת ומשמינה כמו אנשים בבידוד שעשו יותר מדי קניות פאניקה וחידשו נדרים עם נטפליקס. יותר מדי מידע, יותר מדי עדכונים, יותר מדי, יותר מדי. אני לא מצליחה להפסיק את ההישאבות, כמו ב’קיד וידאו’ ששודרה באייטיז אבל בלי כריות בכתפיים והרבה פחות סימפטי. גוללת וגוללת וגוללת אל תוך האינסוף, רק עוד רפרוש אחד, רק עוד ידיעה, רק עוד גרף. עוברת מאפליקציה חדשותית אחת לאפליקציה חדשותית אחרת, מזו של הארץ לזו הגלובלית, מסיפור אישי מצמרר אחד לשני, מהרשת החברתית הזו לאחרת, מקבוצת ווטסאפ אחת לשניה כדי לעבור על כל הבדיחות והסרטונים המטופשים (לפחות פה אני מסננת ולא פותחת בערך 85%) ועד שסיימתי את כל הסבב כבר עבר מספיק זמן כדי לראות אם יש עדכונים חדשים והסבב מתחיל מחדש.

אלוהים אדירים, פלא שהבידוד הזה מרגיש הרבה יותר חונק ממה שהוא יכול להיות? אני לכודה בתוך הטלפון שלי, בשטף של עדכונים קודרים ברובם, טובעת באינפלציה של מידע מדכדך שמעלה את מפלס החרדה ואי השקט. זה לא שפוי, זה לא בריא ואחרי לא מעט זמן ככה אני מתחילה להרגיש את ההשלכות ומבינה שאין מנוס, אלא להיגמל.

הולד איט. די, מספיק.

אני רק רוצה לנשום עמוק, בשקט. להסתכל בשלווה על העצים המוריקים והאביב המתהווה מעבר למרפסת ולשחק עם התינוקת שלי. אני רוצה לדגדג אותה בכפות הרגליים, לשיר לה שירים מטופשים להפליא שאני נהנית להמציא, להצחיק אותה עד שנופל לה המוצץ ולא לחשוב על כל זה. אני רוצה לקרוא את ספר הפנטזיה שלי, לדבר עם בן הזוג שלי על משהו שהוא לא העקומה או קניות לבית או הדאגה למה עומד להגיע. בא לי לזרוק את הטלפון מהחלון, או לפחות להיות מסוגלת לא לגעת בו כמה שעות. להפנים שלא יקרה כלום אם לא אדע ממש הכל, בכל רגע נתון. זה נכון, יש מן אלמנט מיוחד ומאחד-אנושות בסיטואציה המשוגעת והתלושה הזו. יש משהו מרגש וחד פעמי בלהיות באותה סירה גלובלית, פחות או יותר, כשהעולם כולו מדבר בעיקר על דבר אחד שמשותף ברגע זה לכולנו. וכשלא מתעדכנים כל הזמן מופיעה פתאום תחושת ה-FOMO המפורסמת, רק שהפעם (בניגוד ל”כולם מדברים על משהו” בבועות הקטנות שיש לנו בדרך כלל ברשתות חברתיות), “כולם” זה אשכרה, אבל באמת באמת, כולם.

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .