קורונה

חוגגים בזום

"ערב חג בזום" - תמונה מערב ליל הסדר האחרון.

יומני היקר, ערב חג פסח היה החג הראשון שחגגנו אותנו במקום מסביב לשולחן חג מפנק ומרחיב את הלב, מול מסכים כשכל אחד בביתו ועם שולחנו שלו. במקום ליהנות מאווירת החג למדנו הנאה חדשה מהי, מהי אהבה מרחוק, מהי קרבה בתקופת ריחוק חברתי ובעצם למדנו הרבה על עצמנו גם. חלק עשו שיפוץ לבית ופתאום גילינו מה יש לכל אחד בביתו כי הרי הרקע של הצילום הפך חשוב לא פחות ממי שמצולם ואיך הוא נראה.

חצי שנה אחרי…

חצי שנה עברה ונראה שכלום לא השתנה, ערב חג בזום נוסף כאשר כבר כולם יודעים לתפעל את הסיפור, נכון שזה מתחבר רק ל-40 דקות ואז עוד 40 דקות מחדש ואז עוד 40 דקות כי איזו משפחה מסיימת הכול בשעה אחת?!, אבל כמו שאמרתי למדנו משהו על עצמנו מהסיפור הזה. ואני חושב שלכל ערב חג הייחודיות שלו גם אם הקרבה היא בזום.

חצי שנה עברה, נכון הגעגועים חזקים בין אם זה בין סבתא וסבא לנכדים או בין ילדים לאמא ואבא שלהם שאין להם חיים איתם באותו גרעין ביתי כבר כי הקימו משפחות ובעצם בנינו לבין עצמנו יצאנו גם אנחנו למסע היכרות אישי. איש איש בביתו למד משהו על חייו. חלק למדו משהו על העבר שלהם ולמדו להשלים איתו, חלק למדו משהו על העתיד שהם רוצים והתחילו לממש אותו, אבל דיי ברור שכולם למדו משהו. אפילו ברביצה מול מסכים למדנו שאנחנו אנשים מעט דיכאוניים ותקופה כזו לא מלבבת אותנו. בקיצור כל אדם עבר שיעור בתקופת הסגר הראשון.

חצי שנה אחרי הסגר השני החל, אומנם אנחנו רק בערבו השני אבל נראה שגם עכשיו אנשים לומדים משהו על עצמם, יוצאים לחקר פנימי. כאלה שאפילו לא חשבתי שיעשו זאת יצאו למסע הזה בעצמם, לעבר היכרות אישית עם מי שהם היו בעבר ועם מי שירצו להיות בעתיד. אז מה אתכם? מה אתם למדתם בתקופה זו?

ערב החג שלי, היה זה עוד ערב

בערב ליל הסדר היה זה דבר חדש לגמרי, היה לי קשה לאכול את הדבר הזה שנקרא זום. כאילו הכרתי את הרעיון והאפליקציה אבל להעביר ערב חג בתוכו וגם להרגיש חלק מערב חג, מודה שהיה לי לא פשוט. בכל זאת ליל הסדר עמוס בעשייה מקריאת ההגדה ועד האפיקומן, מהברכות בתוך ההגדה ועד הארוחה העשירה, ברכת המזון והשירה הבוקעת מביתנו. איכשהו הכול קרה גם דרך הזום, היה זה ערב חג מלא ועוצמתי, כזה שכל אחד לקח בו חלק והרגיש חלק מהשלם הזה שנקרא ערב חג משפחתי.

תראו את המימונה חשבנו (למרות שאנחנו תימנים) גם לחגוג בזום, וניסינו אף לבצע משהו מהדברים האלה כי אנחנו אומנם לא מהעדה אבל אנחנו עושים מופלטות לא רעות ובכל זאת מצווה ליהנות. הפעם לא התקיים מפגש בזום, הימים של הסגר ההוא עברו, פעם בשבוע היינו עושים שיחת זום כל פעם עם אח ואחיין אחר כדי שסבתא (אמא שלי) תראה אותם, הייתה זו תקופה לא פשוטה.

חצי שנה אחרי, ערב חג נוסף היינו צריכים לעבור בזום. לצערי לא היה זה ערב החג לא ציפיתי, הכנתי שקף לפני שהם נכנסים עם הכיתוב “משפחת לוי חוגגים ביחד את ראש השנה בזום” ואפילו כדי להכניס אווירה הפעלתי מוזיקת רקע של שירי ראש השנה הידועים. אבל מה לעשות זה לא היה אותו דבר, ראשית כל לא כולם התחברו, כאילו הרוב כן אבל לא כולם ומבחינתי שלם זה שכולם בפנים כמו מה שהיה בפסח האחרון. דבר שני, הריחוק הורגש, אולי זה כי הסגר החל ממש כמה שעות לפני ולכן עדיין לא התרגלנו לתקופה כמו אז לפני ליל הסדר, ואולי זה פשוט לא נוע להתקיים ולחצתי על דבר כזה לקרות.

הברכות היו הברכות, מתנת ראש השנה חולקה בטרם ערב החג אבל לא כולם שמו אותה לפניהם כמו שבדרך כלל אני נוהג לעשות בערב השנה החדשה. הארוחה הייתה ארוחה טעימה אפילו לא פחות מזו של פסח אבל היה ניכור מסוים. לא יודע להסביר את זה הרגשתי שזה לא אותו דבר. לא אותו דבר כמו פסח ובטח לא אותו דבר כמו בערבי חג שאנחנו מכונסים יחד בביתנו. כן הרגשתי אפילו שזה עוד ערב לצערי, ואני שהרי מי שמכיר אותי יודע שאני משפחתי ומסורתי שאוהב את ערבי החג הרגשתי מעט חמיצות בשל המצב.

חוסר הוא חוסר ואין איך להשלים אותו…

כפי שהבנתם היה משהו שחסר, האמת לא יודע על מה לשים את האצבע מעבר כמובן לריחוק עצמו, פשוט היה חסר משהו בדבר הזה שנקרא ערב חג. עכשיו חוסר הוא חוסר וכן אין איך להשלים אותו כי זו הרגשה, ומי יכול לשפוט איך ארגיש?! כנראה שאף אחד. כן כולם בירכו לשנה החדשה, כן כולם אמרו תודה רבה אבל לי היה חסר משהו.

מודה שהרגשתי כאילו אילצתי את חלקם להתחבר כשלא באמת רצו, אולי אנשים מנצלים את התקופה לאיחוד הגרעין המשפחתי והשקעה בו שאין לזה מועד אחר יותר טוב מאשר סגר בארץ שבו אנשים לא יכולים לצאת מביתם ולכן הם “נאלצים” להכיר את משפחתם יותר לעומק שהרי זו מתנה שלה מייחלים אומנים רבים לפחות בתחילת הסגר הקודם.

טעם של עוד

ערב החג הראשון שהיה השאיר רצון וטעם של עוד, עוד מפגש, עוד חיבוק, עוד התכנסות יחד. זה מדהים איך הפכנו להיות אנשים רגישים מעט יותר מבדרך כלל כי לקחו מאיתנו את הדברים הפשוטים של היום יום. אבל מדהים יותר הוא שלמרות שהסגר לא מספיק הדוק ואחותי יכלה לצאת ולחזור מהים היום בלי שום בעיה, עדיין משהו בתודעה שלי נשבה לסגר, אותה הרגשה של סגר קודם, אותה תחושה מוזרה כאשר אני יוצא מהבית עופפת אותי. אותו סגר שכולנו זוכרים לטובה ולא לטובה לקראת סופו והשחרור שהגיע איתו.

אז ערב השנה החדשה הראשון והשני מאחורינו, אני מקווה שלמדתי עוד משהו בשיעורי החיים בתקופה זו. ואם לא אז אל דאגה בגל השלישי כנראה אלמד יותר, כמובן שכולי תקווה שבמהרה המחלה תלך מאיתנו ואיתה הסגרים, ההגבלות וההחמרות שבאות עלינו חדשות לבקרים בלי הודעה מראש.

זהו, עד כאן להפעם,

יומני אני מאחל לך ולי שנה מדהימה יחד,

כולי תקווה שארבה בכתיבה בשנה הקרובה יותר מקודמתה.

ולכם הקוראים שנה טובה והמשך מועדים לשמחה וזמנים לששון.

אייל

איילוס
נכתב על ידי
אייל לירז לוי, בן 29 מחולון. מאמן לתזונה נכונה- אורח חיים בריא ומנחה NLP. בוגר תואר ראשון B.A. בחינוך ועובד הוראה בעברו.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .