קורונה

תנשום עמוק

שגרה לצד הקורונה. קרדיט: PEXELS-cottonbro

אני מודה, לאחרונה קשה לי לשמור על הרגשות שלי לעצמי. אני נמצא בתקופה לחוצה ומדאיגה בשבילי, שבוע בו אני אמור לעבור מגרמניה לישראל, טיסה עם אשתי , לילו הכלבה ומטען רב. תקופה של ניירת וסידורים בלתי נגמרים. תקופה בה אני צמוד לאתרי חדשות ובכול פעם שמח על שר אחד שמאיים להתפטר וכועס כאשר שר שני אומר “למה הפגנות כן ותפילות לא?” זאת תקופה בשבילי בה דברים מוציאים אותי משיווי משקל. נשאלת השאלה, איך אתגבר על הלחצים שצצים בחיי ללא הפסק?

אני כותב. תמיד אני אומר שאם הייתי יכול לבחור, הייתי כותב לפני שהייתי לומד לאכול. אני כותב בשביל להוריד מטענים ומחשבות מהראש שלי. כתיבה היא תרפיה בשבילי. היא טיפול בבעיות. לאחרונה, כאשר אני מגיש תסריטים לסדרות וסרטים, לקרנות השונות ולחברות הפקה, אני רושם את השורה הזאת, כתיבה היא הדרך שלי להתעסק עם המכאובים בחיי. אבל דווקא בתקופה הזאת, אני לא מצליח למצוא אנרגיה לכתוב, מדוע?

אולי כי כתיבה זקוקה לשגרה ובימים האחרונים שגרה היא הדבר האחרון שאני מצליח להשיג. בקרים רבים נפתחים עם, “מאמי, לופטנזה לא מסכימים שנטוס לישראל עם לילו”,  “אבא, אני יודע שאנחנו באים עם ארבע מזוודות אבל אם נשלח בדואר ועוד בימי קורונה לך תדע מה יהיה”. אל דאגה בינתיים מצאנו טיסה בטורקיש אירליינז. בימים האחרונים אני עסוק בלהעסיק את עצמי בלדאוג על הסידורים שקיימים בדרך לטיסה. התעסקות זאת מוציאה ממני כול חלקה טובה של השראה.

טיסה בימי קורונה. קרדיט:PEXELS-Anna Shvets

וזה השקר הכי גדול שכותב יכול לספר לעצמו, שאם אין השראה אז לא כותבים, חשבו על זה… האם בכול יום ויום אתם קמים עם השראה? עם הבנה כיצד לקדם את הסיפור שלכם? הדבר נכון לא רק לכותבים. האם ירקן קם עם השראה? האם שוטר, נותן דו”ח על אי עטית מסיכה בגלל חוסר או קיום של השראה? אנחנו, הכותבים, האומנים, נוהגים לומר שאנחנו לא כמו כולם, שאחרים לא יבינו. מחשבה כזאת לדעתי היא טעות, אנחנו, כול בני האדם – דומים. במקצועות שלנו, במחשבות שלנו, במניעים שלנו ולכן ההתנהלות שלנו היא דומה. אני בטוח ששוטר, שירקן, שכותב, כולם יתקשו לתפקד אם דאגות כאלו ואחרות על ראשם.

אלו ימים מתישים

בכול בוקר אני קם בבהלה מסוימת, אפילו גם אם איני צריך לעשות דבר באותו יום או שדאגות כאלו ואחרות הפסיקו להתקיים בראשי, כאילו גופי התרגל לדאוג. אולי זאת השגרה שבה אני מתקיים בימים האחרונים, שגרה של דאגה. אולי עליי ללמוד להתקיים לצד הדאגה, לפעול בגלל הדאגה, כמו עם הקורונה.

אני מגיע מעולם הקולנוע, אשתי מעולם התיאטרון, איני יודע אם אולמות הקולנוע ובימות התאטרון יחזרו לפעול בצורה מלאה ושוקקת כמו פעם, אך אני יודע שדברים אלו ימשיכו להתקיים, איך שהוא, לצד הקשיים. אנחנו, בדיוק כמו התאטרון והקולנוע, נמצא דרכים חדשות להמציא את עצמנו ולחיות, למרות הדאגות, למרות הלחצים. הקורונה היא אולי דבר מפחיד, אבל מגיל קטן חינכו אותנו להתמודד עם הפחדים ולחיות לצדם.

תקופת סגר מי יודע כמה נעימה כמה שאפשר שיהיה לכם/ן ופורייה לכותבים וליוצרים שביננו.

לחיות לצד הדאגה. קרדיט :PEXELS – Kelvin Valerio

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .