קורונה

״כל שנה בסתיו״

קרדיט: Edward Jenner, Pexels

שיעול

התעוררתי ליום חדש. טרם החלטתי איזו חיה אני.
אני לא מתרגש מזה, זה קורה בכל יום ביומו עד הקפה הראשון, רק אז אני מבין שאני בסך הכל בנאדם

שיעול.

הבטתי אל החלון אל עבר הרחוב השומם, גם הוא עוד לא התעורר. השמים בגווני ורוד וכתום, והעצים הירוקים כבר שינו את צבעם לגווני צהוב וארגמןחשבתי לעצמיאיזו זכות נפלה בחלקי לחיות בשוויץ ובאמת לחוות את כל עונות השנה.

המוזה הפסטורלית החזיקה מעמד עד לרגע בו פתחתי את החלון והאוויר הקר נכנס לדירה. 3 מעלותואנחנו רק בסתיו….איזה חורף מחכה לי?!

אני מתגעגע לקיץ הישראלי כל ימות השנה. מוותר על השמים הורודים, על העלים הצהובים ועל האווירה הרומנטית הזו, רק תנו לי קצת שמש בבקשה!

שיעול.

יצאתי מהדירה ומיהרתי לעבר המכונית שלי. התחבורה הציבורית בשוויץ אמנם טובה, אך בימים קרירים, אין תחליף לאוטו הפרטי  עם המזגן המחמם, מוזיקה מנחמת ובלי נימוסים וגינונים לעוברים ושבים.

שיעול.

על אף שאני חי בשוויץ, האוטו שלי עדיין עם לוחית רכב גרמנית. הסיבה האמיתית, היא עצלות, אך עם הזמן מצאתי גם סיבה בעלת צדק מוסרי ואף פואטי.
העניין הוא כזהיש לי נטייה לעשות עבירות תנועה קלות, לא משהו מסכן חיים, ולרוב באמת בתום לב. למשל, חניות עקומות, מוזיקה בווליום גבוה, רמזור שמתחלף לירוק ואני לא שם לב ומעכב את זרימת התנועה. בכל ״עבירה״ כזו, ישנו שוויצרי בצד השני (הידועים במדיניות הניטרלית שלהם) , שמביט בלוחית הגרמנית שלי ומקלל (בלב כמובן, אנחנו באירופה) ״איזה גרמני, מניאק, נ**י״, וככה בעצם הוא בוחר סוף סוף צד! ולמעשה אני מתקן את עוולות ההיסטוריה! (אילו רק ידע שאני בעצם סתם יהודי תחמן…)

שיעול.

ֿכן, אני יודע, זה כבר השיעול החמישי שלי היום. בזמנים מתוקנים, הייתי ממשיך להתעלם, אך כאמור אנו בתקופה שרמת החרדה בשמים, וחמישה שיעולים במשך שעתיים שלמות, הם בהחלט סממן סביר מאוד שאלו הם ימי האחרונים בין החיים, ושחלילה וחס נדבקתי בקורונה!

בכל מקרה, מכיוון שעדיין אני מחשיב את עצמי כאדם רציונלי, אני אחכה לראות אם מגיע השיעול השישי, ורק אז אחליט לגבי צעדיי בהמשך, וכן לגבי חלוקת עזבוני בין יקיריי.

הגעתי לאימון ספורט קבוצתי. באמת, מרגיש מצוין! מלבד האלרגיה הזו של הסתיו, עונת המעבר שתמיד משאירה בי אותותיה. התחלנו בחימום, מתיחות, קצת משקולות.  ואז, באמצע הדחיקה, הרגשתי את זה מגיע….

הכיחכוך הזה בגרון, מדגדג לו בתוך הלוע, מתחיל לעלות לו למעלה, ואני מנסה בכל כוחי להילחם בו, בולע רוק, מנסה לדחוף אותו חזרה פנימה. מתאמץ לשלוט בסוגריי, שרק לא ישתחרר. מתגעגע לימים שהחשש היחידי היה לשחרר פליץ בציבור.

שיעול. השתחרר.

זה היה שיעול קל, קטן כזה, כמו של מורה שרוצה שתשתמרו על השקט, אז היא עושה כחכוך בגרון. כזהמיד אחריו קיבלתי מבטי אימה מכל המתאמנים וליתר בטחון הם גם כולם תפסו מרחק, 4 מטר, שלא משתמע לשני פנים.

זהו. הבנתי. אי אפשר יותר להתכחש למצב. נוסף על כך, מיד לאחר האימון, עשיתי את הטעות הנוראה ביותר והיא חיפוש בגוגל: ״תסמיני קורונה והשלכות בקרב צעירים, בריאים שעושים ספורט״ התוצאות היו עגומות ומפחידות למדיחסימת עורקי לב, כשל נשימתי, דום לב, דפיקות מהירות, דפיקות נמוכות. בקיצור, נדפק לי המח

החיפוש הבא בגוגל כבר היה״היכן בדיקת הקורונה הקרובה לביתי״. כך מעוד יום רגיל ושגרתי בחיי, מצאתי את עצמי עומד בתור לבדיקת קורונה שתקבע את גורל חיי.

כיאה לשירות איכותי שוויצרי, לא חלפו יותר מחמש דקות וכבר עברתי תחקור קטן לגבי התסמינים, ומיד לאחר מכן דחפו לי את המטוש עמוק עמוק לתוך הנחיר, לקחת דגימה מנוזל המח (לפחות כך זה הרגיש).

ואז היא אמרה את המשפט המחץ״התוצאות יגיעו בין 24-48 שעות.

אם זה שליליאס.אם.אס,

אם זה חיובינתקשר״.

עכשיו אין פה חוכמותהטלפון השוויצרי שלי לא שמיש. אם תהיה שיחה, זה רק ממקום אחד, אני לא צריך אפילו לענות. ולגבי אס.אם.אס (רגיל כזה, לא וואטסאפ), אולי פעם אחת לפני שנה וחצי סבתא שלי שלחה לי בטעות תמונה של הבוהן שלה.
בקיצור, כל רטט, קול או הבזק אור שאקבל מהמכשיר הסלולרי בשעות הקרובות הוא זה שיחרוץ את גורלי.

שיעול.

אגב, משהו טוב בבדיקת קורונה זה שאפשר לבטל דייטים עם חברים בתירוץ הכי משכנע בעולם״אני מחכה לתשובה של בדיקת קורונה״. ככה אני גם יוצא סופר אחראי, אני עדיין לא ״חולה״ אז לא מתייגים אותי, וגם חסכתי לי מפגש קפה משעמם עם חבר שוויצרי ללא רגשות אשמה. נראה לי אשתמש בתירוץ זה עוד בהמשך

18:15, שעת ערב מאוחרת (כן, בשוויץ זו מאוחר).

אני יושב נייח ומביט במכשיר הנייד.

הוא מביט חזרה.

רגע! איך מכשיר נייד יכול להביט בי? אני מחפש בגוגל אם זה אחד התסמינים של קורונה, וכמובן שמקבל אישוש לחשד (תבדקו אותי!).

מבט נוסף, ואני מבין שהנייד לא מביט בי חזרה, אלא זו רק השתקפות עיניי שדבוקות למסך ללא זיע.

שיעול.

הזמן זז לאט כמשחק ידידות של נבחרת ישראל מול סן מרינו. כבר חלפו להן 24 שעות, וברור לי שהשוויצרים לא יחכו לרגע האחרון והבשורה ממשמשת ובאה.

אסמס? או שיחה?

הנה, קול חד בקע לפתעמה זה? התראת הודעה או צלצול?

לא ולא

היה זה רקשיעול.

ועוד שיעול.

זה חילופי עונות. ניסיתי לשכנע את עצמי. זה הסתיו. זה רק אלרגיית סתיו. אפילו גלי עטרי שרה על זה ״כל שנה בסתיו!״. זה רק הסתיו!!!

4 מעלות בחוץ ואני בבית קודח מעצבים (או שמא קודח מחום גבוה…?)

כבר הרגשתי איך אני חנוק מדמעות (או אולי חנוק מכשל תפקוד ריאתי…?)

ואז, רגע לפני שאשפזתי את עצמי בטיפול נמרץ.

זה הגיע.

האסאםאס.

ולא, זו לא הייתה תמונה של הבוהן של סבתא.
אלא ההודעה לא ייחלתיאני שלילי!
התגובה הראשונה שלי הייתהשיעול! אבל קולני כזה, לא מתנצל, שכל השכנים ישמעו, שכולם ידעו, זה שיעול של אלרגיית סתיו!

החלטתי לחגוג את הבריאות, וקפצתי לפיצרייה קרובה, להזמין לי מגש מפנק. על הדרך, השתעלתי על המוכר, ומיד שלפתי לו את ההודעהוהראיתי לו בגאווה שאני שלילי!

חזרתי הביתה, רגוע, שלו ומאושר.

אני זקוק לשינה טובה. נכנסתי למיטה, דפקתי עוד כמה שיעולי סתיו טובים כאלו, ושכבר חשבתי, שזהו, הכל מאחוריי אני יכול לישון שנת ישרים, עשיתי את הטעות הנוראית. חיפשתי בגוגל – ״תסמינים והשלכות של אלרגיית סתיו״.

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
תגובה 1

1 תגובה

  1. galoran7

    16/10/2020 12:42

    מעולה חחח.
    שליח הציבור עם הלוחית שמחייבת לבחור צד.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .