ימי הבידוד

פוס משחק

כוס יין ומחשב נייד
צילום: יסמין קמחי

בימים האחרונים כל שיחת טלפון יותר מדכאת מזו שקדמה לה, ופייר? לא נעים. אנשים מבוהלים זה לא נעים, מדוכאים- גם לא. לא נעים שיש חוסר אונים, לא נעים שההישארות בבית מחרפנת. לא נעים שהשגרה נעלמת, שהשעמום מרקיע שחקים. אבל בעיקר לא נעים לי, שלי, המצב הנוכחי נעים.

הייתי אמורה להיות במלדיביים. חצי שנה מראש תכננתי את הטיסה הזאת, אז להבין שבוע לפני המועד המיוחל שלנוכח התפשטות הקורונה הטיסה עומדת להתבטל- זה לא נעים. וואחד לא נעים. מודה, כשהבנתי שהטיסה לא עומדת לצאת ירדו לי כמה דמעות. טוב, אולי יותר מכמה, משהו כמו אוקיינוס וחצי של דמעות. בכיתי, כי הגעתי לקצה שלי, עבדתי קשה במשך כמה חודשים ברציפות והגעתי למצב של שחיקה. עם כמה שהיה לי קשה ידעתי שיש לי נקודת אור בדרך, אחת כזו שמשזפת, מלווה בטמפרטורה של עשרים ושמונה מעלות.

כשהטיסה התבטלה, לא היה אחד שלא ידע מזה. התאבלתי, ישבתי שבעה. דאגתי לגרום לכולם להבין כמה אני מסכנה. הבנתי שאני צריכה חופש, ויהי מה. נכון, הוא לא ישתווה בשום צורה למלדיביים, אבל משהו יצטרך לקרות, כי אחרת יהיה ממש רע. ואז הגיעה מיסיז קורונה וטרפה את הקלפים: אין מלדיביים וגם לא איזה סופ”ש מפנק ביערות הכרמל כפיצוי על עוגמת הנפש. אין חדר כושר, אין מפגשים עם חברים. אין דייטים. אין חיים.

תמרור אין כניסה

אלבום פרטי

אז באסה שאין חיים, לפחות ככה אני אמורה להרגיש. ככה כולם מרגישים, או לפחות זה מה שנותנים לי להרגיש. אז אם באסה עכשיו, לא נעים לי להודות שוואלה, זה בא לי בול. בול בזמן, בול במקום. בול בהכל. טוב, כמעט הכל.

אני לא עובדת עכשיו. אמנם תיקשרתי עם ביטוח לאומי, אבל כמו שמונים אחוז ממדינת ישראל, גם אני לא מרוויחה עכשיו כסף. אבל למרות המחשבות על זה שאני לא מכניסה משכורת, אני לא יכולה להתעלם מזה שהייתי צריכה פוס משחק. לא לעבוד, להיות בבטלה גמורה, גם אם אני לא נמצאת על חוף באי קסום.

לא נעים להגיד, אבל טוב לי בבית. טוב לי לא לעבוד לרגע, לקחת את כל הזמן שבעולם, כי תכלס, יש לי את כל הזמן שבעולם. אני לא יושבת מול החדשות בכל ערב ולא מסתכלת באפליקציה של ynet, אני עושה את המינימום שאני צריכה בשביל להיות מחוברת, ופייר? לי, זה נהדר.

פוס משחק

כל הזמן שבעולם

נכון, זה מנגנון הגנה.

מאז שאני מכירה את עצמי תמיד דגלתי בגישה שאת מה שאני צריכה לדעת אני אדע, כי מישהו ידאג להגיד לי את זה. החיים במדינה הלא שפויה הזאת גם ככה מלחיצים ומשונים, אז אולי זה נאיבי מצידי, אבל אני מעדיפה להיות מעודכנת כמה שפחות במה שקורה כי ככה אני מצליחה לשמור על עצמי. אז כן, במצב הנוכחי חשוב לדעת מה ההנחיות וחשוב לעקוב. אבל מבחינתי- הכל בגבול הטעם הטוב.

כן, טוב לי עכשיו. אני עושה יותר אימונים ממה שאני מספיקה בשגרה ההיא, מהימים שלפני. אני כותבת, אני רואה בדיליי ‘חתונה ממבט ראשון’ ומתרגשת לגלות ששירי ולירן עדיין ביחד. אני מקפידה על האוכל שלי, עושה שיחות זום עם חברות ועובדת על לתחזק בלונג דיסטנס ריליישנשיפ עם אנשים שחשובים לי, שאני לא יכולה לפגוש עכשיו.

אז כן, המצב בחוץ לא מזהיר עכשיו, וכן, ברור שהייתי מעדיפה לצאת, לפגוש אנשים ולראות עולם. אבל עם כל העומס של השגרה שהייתה, הייתי צריכה משהו אחר. שמישהו ילחץ על כפתור, יעשה פוס משחק ויגרום לחיים שלי לעצור. והאמת? האמת שזה נעים.

דנה
נכתב על ידי
אני דנה, בת 27 מתל אביב. עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, עובדת עכשיו במכון לפסיכותרפיה. מתה על כלבים. ועל כושר. ועל אבוקדו.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .