ימי הבידוד

יוצאת לאור

משמידה יומנים סדרתית. צילום- עומר מגן

כששכבתי חולה בבידוד, הסתכלתי על היומן שלצד המיטה והתמלאתי פחדים. שרדתי והחלטתי לא לפחד יותר. יוצאת לאור.

את כותבת יומן? שאלה אותי מישהי שסיפרתי לה לא מזמן, למה? אז התחלתי לחשוב באמת למה. למעשה אני לא ממש כותבת יומן, אני כותבת הרבה יומנים. כמות היומנים שהתחלתי לכתוב עולה אפילו על כמות הפעמים שהתחלתי דיאטות. אבל אף פעם לא הפסקתי לספר לעצמי סיפורים, גם אם לא ממש כתבתי אותם, הסיפורים שלי מלווים אותי כל הזמן.

ילדות

זה התחיל ממש בילדות המוקדמת, אז, אני זוכרת שהייתי בטוחה שיש אנשים שמצלמים אותי ומתעדים את חיי בסתר (מדובר על גיל ממש מוקדם, שש בערך, בסדר?). כן, הייתי בטוחה שאני חייה חיים מאוד מרתקים וכדי לעניין את הצופים הסודיים שלי הייתי גם רוקדת, שרה ומספרת סיפורים, רק למצלמות הסודיות. (אין ספק שכאשר צפיתי פעם ראשונה בסרט “המופע של טרומן” נבהלתי נורא מהרעיון שיש עוד אנשים שחשבו על זה).

כמובן שכאשר התבגרתי קצת, הפסקתי להתייחס לצלמים הסודיים, הבנתי שהם לא שם והתחלתי לכתוב יומנים. (אם להודות על האמת, אז בסתר המשכתי לרקוד לקהל הדמיוני, אבל באמת שידעתי שהוא לא שם). החשש מהרעיון שמישהו יגלה את היומן תמיד גרם לי להפסיק לכתוב ולהשמיד אותו. אחרי תקופה התחלתי חדש, כי יש המון מה לספר. ככה יצא שלמעשה אין שום תיעוד ליומנים שלי מגיל ההתבגרות וכנראה טוב שכך.

התבגרות

אחרי הצבא כבר הפסקתי לכתוב יומנים, פה ושם מכתבים ארוכים כפי שהיה נהוג באותה תקופה, אבל זהו. לא כתבתי וגם קצת הפסקתי לספר לעצמי סיפורים. לימודים, חתונה, ילדים, קריירה, כאן כבר הייתי ממש רציונלית והיומנים היחידים היו יומני פגישות, מטלות וניסיון להשליט סדר וארגון.

מדי פעם בטיולים ארוכים הייתי כותבת יומן מסע, הוא תמיד התחיל מאוד פונקציונלי, איפה היינו, על מה שילמנו וכו’ אבל איכשהו הייתי מוסיפה גם מה הרגשתי, על מה רבנו, איפה התנשקנו, ממה נעלבתי וממה התרגשתי. גם היומנים האלה לא שרדו, כל פעם שמצאתי אחד כזה תופס מקום בארון ומתמלא אבק, הייתי זורקת אותו בניקיונות פסח.

לפני שנתיים יצאנו פעם ראשונה לטיול משפחתי ארוך ומיוחד, טיול של כמעט חודש שכלל גם שלושה שבועות מסע בקרוואן. הייתי חייבת לתעד ומכיוון שאני לא בן אדם של קמפינג בדרך כלל, היו לי הרבה תובנות שנכתבו ביומן. שנה לאחר מכן עשינו שוב מסע כזה, אפילו קצת יותר ארוך ושוב כתבתי באדיקות כל ערב. כל כך נהניתי מהכתיבה, אלו הרגעים המהנים בסוף כל יום שנכנסנו למיטה המפנקת אחרי יום ארוך ואינטנסיבי ופשוט שקעתי בכתיבה.

כאן, בלילה לפני השינה, המחשבות מצאו מקום. אלבום פרטי

כשחזרנו הביתה הקראתי לילדים ולאסף את היומן, כדי להיזכר בחוויות וגיליתי שהם מאוד נהנו מהכתיבה. החלטתי שאני ממשיכה עם זה גם בשגרה. זה לא עבד בדיוק כמו שתכננתי, מה שהתחיל כמו כתיבה יום יומית, הפך לכתיבה מפוזרת, פעם בשבוע, פעם בחודש ולפעמים אחת לכמה חודשים.

באיזשהו שלב החלו לי שוב החששות, הרי אם כותבים יומן, בסוף יקרה משהו רע. כולנו מכירים את יומנה של אנה פרנק או חלילה סיפורים על יומן שמתגלה אחרי מוות ממחלה. עוד לפני שהספקתי להתלבט אם להמשיך או לא, התחילה מגפת הקורונה, בהתחלה זה היה נראה כמו תרחיש אפוקליפטי, אז מיד הפסקתי לכתוב, נגד עין הרע.

תקופה חדשה

כשחליתי בעצמי בקורונה, הייתי בטוחה שאני לא אעמוד בזה, שאני אהיה מהמונשמים והמתים בסטטיסטיקה והיומן ששכב לצד המיטה רק הפחיד אותי עוד יותר. שרדתי. מסתבר שאני פחות חלשה ממה שנדמה לי וגם המגיפה פחות אפוקליפטית ממה שחשבנו בהתחלה. מה שכן, החלטתי שיותר אני לא משמידה יומנים, לא מפחדת שיגלו את היומן בנסיבות עצובות ואפילו עלה בי יצר לשתף, לצאת לאור. לא יודעת להסביר למה. אולי בגלל שזאת תקופה מוזרה ואני כמעט לא יוצאת מהבית, ספונה בתוך עצמי וזאת דרך לתקשר עם העולם. אולי כי נדמה לי שעוד אנשים חושבים ועוברים את אותם הדברים והשיתוף מחבר. לא יודעת להסביר ולא יודעת לאן זה ייקח אותי, אבל תכף מתחילה שנה חדשה ותקופה חדשה, אולי זה יתברר בהמשך.

רינה מגן
נכתב על ידי
חולמת, חוקרת עירוניות וקיימות, בדרך לדוקטורט, לא ממהרת. אמא לשני בנים מתבגרים ובת זוג של אסף.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    ריבה

    13/09/2020 10:49

    רינהלה, את מאוד מוכשרת, חכמה❣נהנתי לקרא 💗

    • רינה מגן

      13/09/2020 18:45

      תודה רבה ריבה, שמחה שנהנת לקרוא 🙂

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .