קורונה

בעלות על העצב

עצב בימי קורונה
עצב בימי הקורונה קרדיט: pexels

אני חייב להודות שמאז שהקורונה נכנסה לחיינו, אני מרגיש כאילו העצב שלי הוא לא לגיטימי. עצב הוא דבר הכרחי בחיינו וכולנו חולקים בו בדרך כזאת או אחרת, אבל למרות היותו רגש כה בסיסי, כול חיינו אנחנו מנסים להדחיק אותו ולנסות להשתמש בו כמה שפחות. הנה התקופה הזאת, בה כול העולם נמצא במשבר היא תקופה בה להיות עצובים זה דבר כה טבעי ובכול זאת, בכול פעם שראש העצב החצוף מעז להרים את ראשו, אני מרגיש בושה, אינני זכאי להיות עצוב, עדיין

להיות עצוב, בגאווה

אשתי הפכה אותי לאדם רגיש יותר. כלומר בתור אדם שבגיל חמש התחיל לכתוב שירים, תמיד נתתי לבכי מקום מרכזי בחיי. אך ככול שהתבגרתי, למדתי שצריך להחזיק רגשות בפנים ולהדחיק. ואז הגיעה אהבת חיי ובכול פעם שאנחנו רואים סצנה עצובה בסרט כזה או אחר, הדמעות שלה זולגות ואני מרגיש מוזר שאיני חולק איתה את רגע זה, אז אני נושם עמוק ואומר לעצמי שמותר לי והנה העצב יוצא לחופשי. מצד שני, בכול פעם שאני רוצה להעיר, שתקופת הקורונה גורמת לי להרגיש לא טוב, מבחינה נפשית, אני נזכר שתמיד יהיו אנשים שהמצב שלהם רע יותר, שיש להם יותר דאגות בחיים ושעדיף שאשמור את התלונות שלי לעצמי.

אני לא יודע אם זה נכון, כול אחד מסתכל על חייו מנקודת המבט שלו ולפעמים גם האדם העני בעולם יכול להיות האדם השמח בעולם, אבל לפעמים, הייתי שמח, אם הייתי יכול להיות עצוב על המצב שלי, בגאווה. לאחרונה, המשפט שנשמע אצל כולם הוא ” כולנו באותה סירה”, אך כול פעם שציבור כזה או אחר מגיע לכיכר רבין ומבקש התייחסות של הממשלה לצרותיו, מגיע ציבור נוסף ואומר, ” רגע אבל מה עם” או ” אתם לא עניים כמו”. כאילו לא הספיק שהמדינה משוסעת לפי בגלל פוליטיות, כעת היא משוסעת בגלל מצב המסכנות של כול אחד ואחת.

אני חושב שבכדי שנצא מהמשבר הקיים בחיינו כעת, נצטרך כמה חודשים טובים, כול אחד מאיתנו. הצורך לראות את הזמן הזה, בעיניים אופטימיות הוא טבעי כמו הצורך להיות ראלי ולהבין מה באמת עבר על הנפש שלנו בזמן שהיינו סגורים בין קירות ביתנו , מבודדים מהחברה. אם אנשים לא יעמדו מול המראה ויודו, כי רע להם, כי קשה להם, כי לפעמים הם קמים בבוקר בתחושת ייאוש שלמה, הם עלולים למצוא את עצמם, לא מסוגלים לעמוד על רגליהם שוב, לאחר שכול זה ייגמר. בכלל האמירה הזאת ” כשהכול ייגמר”, מי האדם שיכול לקבוע מתי יגיע הסוף ותתחיל ההתחלה.

האם אין זה דבר פרטי בשביל כול אדם ואדם, כמו העצב? האם אפשר להגיד לאדם אשר איבד את יקירו,” זהו, נגמרה תקופת האבל, עליך לשכוח מהאבדן ולחזור לחיים הנורמליים?”. לאחרונה יצא לי לחשוב על נפגעי הקורונה, מבחינה נפשית, מבחינה כלכלית, מבחינה רגשית, אני חושב שמספר נפגעים אלו גדול פי כמה מונים מאלו שנפגעו בצורה גופנית. אולי במקום לשלוח רופאים לביתנו, יש לשלוח פסיכולוגים, שישאלו, איך הלב שלנו מרגיש.

העצב הוא רגש פרטי

קרדיט: pexels

מורשת של עצב

ימי זיכרון הם כאלו שבהם אנו חייבים להיות עצובים, כלומר אנחנו רוצים להיות עצובים, אך העצב בימים שכאלו, הוא דבר שאי אפשר להתחמק ממנו ומצד שני, אי אפשר להיות עצובים על דברים אחרים. לרגע אחד אנחנו מסתכלים על אנשים שהעצב הוא חלק ממורשת החיים שלהם, שאותם רגעים בהם עמדו אל מול המוות, אלו רגעים שנקשרו למורשת של מדינת ישראל. אולי זוהי הבעיה שלנו עם העצב, המחשבה שאנחנו צריכים לחלוק אותו עם אחרים, הכאב הזה שאנחנו לא יכולים לשמור לעצמנו.

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .