קורונה

קידוש החיים או קידוש המוות

מסכה על מחשב
תמונה: pexels

לא מזמן התקשר אליי חבר שוויצרי ובישר לי שחבר קרוב שלו נפטר במפתיע. בלי לחשוב פעמיים, קפצתי מהכיסא ומיהרתי לביתו לנחם אבלים, על אף שלא הכרתי את המנוח הכנסתי את עצמי למצב רוח עצוב ומיוסר והגעתי עם פנים נפולות וחבילה של קלינקס. איך שפתחתי את דלת ביתו, קול נפץ נשמע באוויר – ״פףףףףףףףף״

תסריט אימה עבר לי בראש – אמנם עם מוות של חבר של חבר אני יכול להתמודד, אבל אם אני הולך למצוא עכשיו גופה של חבר שהתאבד, זה כבר יותר מדי בשבילי. גיששתי וצעדתי באימה לכיוון המטבח, מחפש ראיות מקדימות לזוועה שאני הולך למצוא. אך להפתעתי מה שראיתי זה את החבר מחזיק בקבוק שמפניה, עם חיוך, ומגיש לי כוס להרמה.

תודה שבאת הוא אמר.

ומשם התיישבנו במרפסת ובמשך ערב שלם הוא סיפר לי זיכרונות מצחיקים מהנפטר. עם הקלינקס ניגבנו דמעות של צחוק, סיימנו את הערב שיכורים בראש טוב, מרימים כוס אחר כוס לחיים וסך הכל לא נעים לומר, היה לי אחלה ערב, ונראה שגם לו…

הסיפור הזה הזכיר לי מקרה נוסף בו נתקלתי בהתמודדות עם מוות בתרבות אחרת. זה היה באחת מריצות הבוקר שלי בנירנברג שבגרמניה. סטיתי מהמסלול הקבוע, ופתאום מצאתי את עצמי בתוך גן ענק, מדהים ביופיו – מדשאות, פרחים, עצי נוי, ספסלים ואפילו מוזיקה ניגנה ברקע. הייתי חייב לברר איפה אני נמצא ואיך עדיין לא עשיתי פיקניק שם. מיד שלחתי לחבר מקומי, את המיקום וסימסתי לו:
״אתה יכול להגיד לי מה זה הגן עדן הזה שאני נמצא בו עכשיו?״
כיאה לגרמני הוא כמובן ענה לי רק בערב, 12 שעות לאחר מכן –
״זה בית קברות!״ הוא כתב.

ניסיתי להשוות בין היחס למוות אצלנו היהודים/ ישראלים לעומת הנוצרים/ האירופאים. במוות הנוצרי היופי, האסתטיקה והשלווה (לפחות כלפי חוץ) הם הבולטים. כך גם בקבורה – הפרחים, האיפור, הלבשת הגופה והצבתה בתוך ארון עץ מרשים ומהודר או לחילופין שריפת הגופה ופיזור כד בים כאילו שחררת את ווילי.
זאת לעומת המוות אצלנו, היהודים/הישראלים – הכאב העצום, קריעת הבגדים, האמפתיה למת, כיסוי הגופה בסדין והשלכתה לתוך בור.
לוויות קשות מנשוא בהן המת ממש לוקח אותנו איתו אל המוות, כולם עוטפים זה את זה בניחומים וכואבים את האובדן הנורא. ובמידה ולא התייפחת ונשברת לרסיסים, אתה נתפס כקר לב, אדיש ומרוחק.

ואז הגיעה הקורונה.

המוות שוב דופק בדלת, ויחד איתו ההרגלים השונים. כאחד שגר בשוויץ, ולבו בישראל, יכולתי ממש לחוות את הגישות השונות, כשחרדת המוות צפה לה פתאום. לא אשקר, האדישות השוויצרית על אף מספר הנדבקים הרב הוציאה אותי משלוותי. חשבתי לעצמי – או שהם עוצמים עיניים וחיים בסרט שהמוות ידלג עליהם, או שפשוט לא אכפת להם. גם בשיא המגיפה, הממשל לא מיהר לנקוט צעדים חריפים ורוב ההגבלות היו בגדר המלצות בלבד. בלי אכיפה ובלי איומים.
מאות אנשים מטיילים בטבע, מתאמנים בפארקים ונהנים מהשמש החמימה. הכל על פי חוק, בסולידריות ושמירת מרחק, אך עדיין – האווירה היא של חופשה שנכפתה עליהם ולא מגיפה עולמית שתוקפת אותם ושהם בלב ליבה של התפשטותה. המוות לא בפרונט, והם לא מוכנים לוותר על שגרת החיים – היציבות הכלכלית שלהם, הריצה היומית, קצת ויטמין D מהשמש. החיים קדושים מהמוות.

ומנגד, צפיתי במתרחש בישראל

המגיפה שישר כונתה ״מלחמה״, והפאניקה בצדק (או שלא) לא פסחה על אף אחד. מהאדם הפשוט ועד לכל מקבלי ההחלטות. כמובן שה״שכול״ מביא איתו המון מחוות הומניטריות שבאמת לא ניתן למצוא בשום מקום אחר בעולם – עזרה לקשישים ובכלל לזרים, ההירתמות הלאומית, ההקרבה האישית, ותחושת האחדות הזו, שדובקת בנו תמיד בעתות מצוקה. יחד עם מחוות אלו, מלווה הדרמה הגדולה, סיפורי חיים של כל חולה, ספירת הנדבקים, החדשות המתפרצות, הדרמה והאווירה האפוקליפטית. ורק שלא יהיו מתים. ערך החיים נקבע דרך המוות  – המוות קודש מהחיים.

ומה יקרה אחרי שהכל ייגמר? כשהמוות כבר לא יהיה בחזית, ונישאר רק עם החיים?

האם נלמד לחיות, להעריך אותם ולשמור עליהם? האם הם יקבלו את המשמעות הראויה, את תחושת הסולדיריות, והמחוות ההדדיות גם כשהמוות לא דופק בדלת? האם נשמור על החיים כמו שאנחנו שומרים על המתים? או שרק נמשיך להגיד ״פה זה לא שוויץ״ ונחכה למלחמה הבאה לקדש את המתים החדשים.

מה אני אגיד לכם, נחיה ונראה…

יד אוחזת בירה קורונה

לחיים! קרדיט: pexels

 

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
3 תגובות

3 תגובות

  1. מוריל

    05/06/2020 12:43

    פוסט נהדר ומעורר מחשבה. בכלל, יש משהו בישראליזם (והיהודיזם בפרט) שמאוד מוכן-לאסונות. אנחנו מושתתים על מלחמות, אובדן ושכול. אז ברור שכל משבר אצלנו, בחיים האישיים או הלאומיים, יצטייר ככזה. אבל האם זה טוב? כנראה שלא.
    הגן בגרמניה נשמע לי מושלם (ולמען האמת, הגשמה של משהו שתמיד רציתי, שלא יהיה לי קבר מאבן אלא שישתלו עץ על שמי). מעניין מה היו התגובות לזה אם היו מיישמים את זה בארץ.

  2. Avatar

    ראיה מעוותת

    05/06/2020 12:47

    המספרים מדברים בעד עצמם – בשוויץ פי 6 מתים… ממש חדוות החיים…

  3. Avatar

    עליזה גינדל

    05/06/2020 12:59

    פוסט מעניין, תודה!!!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .