קורונה

גל שני

גל
צילום: Tim Marshall מ Unsplash

התלבטתי אם לנסוע, כי כבר היה מאוחר, ורוח קרירה, וחניה – אבל, מצד שני: בתחזית אמרו מטר וחצי עד מטר שמונים, ובכלל – לא הייתי בים עוד בכלל העונה, כי קורונה ודברים, וגם מנסה לצאת מאיזו רוח נכאים, אז – בסוף ירדתי למטה למחסן – שלפתי את הבוּגי, נכנסתי לאוטו ונסעתי

כשהגעתי לחוף השמש כבר הייתה מעט מעל גובה העיניים, מנדבת עוד כשעה-שעה וחצי של אור בדרכה להיעלם מתחת לקו האופק של הים. הגלים – גבוהים מהחזוי, להקה של גולשים אורבת להם כ-100-300 מטרים מהחוף, צפים על קרשיי הקלקר פיברגלאס שלהם, מחכים.

גל שני

גולשים מחכים לגל הבא. צילום: Dave Herring מ Unsplash

השארתי הכול באוטו, באתי בלי כלום – בגד-ים, חולצה, בוגי ו- מפתח של האוטו. תוהה כעשר דקות, איך אני שם אותו במקום בטוח בזמן שאכנס למים – בסוף לקחתי קופסת סיגריות ריקה שמצאתי זרוקה בצד יחד עם עוד פיסות דברים זרוקים, השחלתי לתוכה את המפתח – סגרתי טוב-טוב, והנחתי על סלע גדול שהיווה חלק משובר הגלים בחוף. את הכפכפים הנחתי על סלע אחר, וצעדתי לתוך המים.

אי אפשר סתם ככה לעבור את השבירה בזמן סשן של גלים גבוהים, יודעים כל הגולשים – צריך למצוא ״רווח״ בצד, לנצל הפוגות קלות; 10-15 דקות ואני מוצא את עצמי יחד עם הלהקה, בנים, בנות, נשים, גברים, בניי 18, 20, 30, 40, 50, 60…

כבר התחיל להיות קריר ולהחשיך, קצת אחרי שאמרתי לעצמי ״טוב, גל אחד ואלך״, המים התאספו ונחשול גבוה נראה מתקרב; קצת חתירה, וטיפסתי לקצהו – ואז הצניחה – הדרופ – הגלישה החלקה אל לב הגל והנשיאה שלו שלך, וה rush שזה נותן. הגל היה די גבוה, אבל קצרצר.

הבעיה עם הצהרות כגון: ״עוד גל אחד וזהו״ היא שכשהוא מגיע – זה כיף ברמה שקשה שלא להרגיש ישר, כילד שמתגלש בגן שעשועים על מגלשה: ״עוד פעם״ – אז הסתובבתי וחתרתי שוב פנימה, מצטרף ללהקה. זה כבר היה בתחילתו של גל גלים נוסף, אז לא עבר הרבה זמן עד שגל נוסף נראה באופק – הפעם, גבוה בהרבה – נישא לגובה רב כל-כך, עד שהסתיר את השמש, את השמיים, את העננים, כמו קיר.

למה אנחנו עושים את זה? למה אנחנו שם? במקום להיות בבית – ללמוד משהו חדש, לקרוא, לעבוד? כדי – להרגיש, לחוות – אלה סיטואציות שמכריחות, כופות עלייך להרגיש הווה, כאן ועכשיו, להגיב למתרחש – זו מהותה של חוויה.

זה כמו רכבות הרים,

רק שלא כמותן – שהן מבוקרות, man-made, מלאכותיות – כאן זה raw טבע, שלושה מתוך ארבעה יסודות, עתיקים, בניי מאות מליוניי שנים, שהיו כאן הרבה הרבה לפנינו, מספר שנותינו אפסי לעומת מספר שנותם: מים, רוח, אדמה – מתאגדים יחד, יוצרים את המנגנון הזה – גוף מים עצום, מורם ונישא ששועט במהירות לעבר החוף, סוחף איתו כל מה שבדרך – ״מרשה לך״ (בערך) לטפס עליו;

שלוש חתירות קטנות – והגל נושא אותי, אני על הפיסגה, הוא קצת מתפרע, מתנער, כמו שור ברודיאו – אתה חייב להחזיק, להתאזן – ואז הדרופ – הירידה, הכי ארוכה שחוויתי – אני ממש יכול להיזכר בה – אורכת שניות ארוכות – יורד ויורד, מחליק עוד ועוד – מה הגובה של הגל הזה? מרגיש כמו 3 מטרים לפחות – רק לאחוז יציב, להישאר על הקרש – ואתה טס קדימה, במהירות עצומה;

גל

צילום: Todd Turner מ Unsplash

מה המהירות ששעטתי בה?

בהערכה גסה אני חושב שהייתי בגל כ-12 שניות – נגיד ״נסענו״ יחד כ-100 מטרים,
300 חלקיי 12 = 25 מטרים לשנייה, שזה 90 קמ״ש! כמו נסיעה מהירה במכונית בכביש מהיר.

הגל נגמר, והמשיך עוד קצת בלעדיי עד לחוף. צפתי קצת על המים, נהנה מהאפטר-שוק, כמו אחריי אורגזמה ארוכה, יצאתי אל החוף, צעדתי סחוט מים אל שובר הגלים, מוצא את הכפכפים במקומם, ניגש לקופסת הסיגריות, שולף את מפתחות האוטו וצועד חזרה.

בדרך, חבורה של כ-20 גברים, ילדים, בוגרים וזקנים, מונחים על ידי בחור עם מיקרופון, שלוחש בענווה לתוכו בשירה חרישית – תפילה, בערבית, והם כורעים ברך ובתנועות מתוזמנות, משתחווים ומתיישרים – עוד ריטואל אנושי, אולי שונה בתכלית ממה שחוויתי זמן קצר לפניי זה, אבל תכליתו זהה: לצאת לרגע מהמרק המחשבתי המעיק, ולנסות להתחבר למשהו שגדול יותר ממך, מאיתנו, מכולם, ולתת לו לכמה רגעים לשאת אותך.

 

יובל א.
נכתב על ידי
3 תגובות

3 תגובות

  1. מוריל

    08/07/2020 22:23

    מעולה. כתוב מהודק ועדיין עם המון רגש.
    בתור אחת שבחיים לא תתנסה בגלישה (זה מפחיד!) הצלחתי ממש להתחבר לתחושה.
    החוויה נשמעת מעצימה אין ספק, והחיבור לריטואל דתי הוא ממש מעורר מחשבה.
    אולי כולנו מחפשים משהו גדול מאתנו, ים אלוהים או כל דבר אחר, כדי להפוך אותו קצת לחלק מהשגרה שלנו?
    קצת להיות לא סתם גרגר בעולם אלא חלק ממשהו שיש לו זכות קיום.

  2. יובל א.

    08/07/2020 23:28

    תודה על התגובה היפה (:
    וגם על זה שקלטת את הדברים מצויין בין השורות.
    הדחף “להיות משהו בעולם” מעסיק אותי תדיר, ובאופן מיוחד לאחרונה.
    מעניין שגלישה זה מעבר לגבולות הפחד שלך, אצלי נמצאים שם באנג’י וצניחה חופשית – שגם אותם אנשים שהתנסו מתארים כחווייה נשגבת…

    • מוריל

      11/07/2020 11:57

      מעניין! אני חושבת שכל אחד רוצה “להיות משהו בעולם” ומתחבר לזה מהמקום שלו, לא רק בניסוי של חוויות אלא יותר ביצירה ויציקת משמעות.
      אני חושבת שבאנג’י וצניחה חופשית הם השלב הבא של גלישה מבחינת פחד, אבל עדיין על אותו גל (סטגדיש), כי זה בעצם קצת להיות תלוי בכוח גדול יותר ולתת לו לסחוף אותך, להפיל אותך. אני אישית סובלת מפחד גבהים, וגם לא מחבבת מים עמוקים יותר מידי, אז אף אחד מהשלוש לא יהיו בשבילי חוויה נשגבת. רכבות הרים זה הכי הרבה שאני מוכנה לעשות, וגם עליהן אני לפעמים מתחרטת 😉

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .