קורונה

אז תרקדי

צילום מסך מתוך: יוטיוב Alors On Danse (Clip Officiel)
צילום מסך מתוך: יוטיוב Alors On Danse (Clip Officiel)

כולם חוזרים לאט לשגרה, ורק אני פה כמו

איכשהו, בדיוק כששמעתי על הקלה בתקנות הקורונה, נבהלתי יותר. הייתי די רגועה עד כה ולמען האמת, חשבתי שכל זה ייגמר עוד בסוף מרץ. ואז באמצע אפריל. ואז בסוף אפריל. והאמנתי בתמימותי שאנשים פה יקשיבו להוראות משרד הבריאות. אבל חנויות התחילו להיפתח ומותר לצאת מהבית לרדיוס גדול יותר – זה סימן טוב, לא ככה?

לא ככה.
אני חוששת מהשאננות הזו בכל מה שקשור לבריאות. נהייתי יותר לחוצה ויותר אדוקה על להישאר בבית. אני מסתגרת רוב הזמן בחדר ולא יוצאת כמעט אף פעם. אפילו לזרוק את הזבל מרגיש לי מסוכן. הסטרס מתגבר, ולשמוע על קורונה שמתפרצת בעוד בית-אבות מאוד לא עוזר לחשש שלי על אבא שלי, שגם הוא בבית-אבות (שאגב, סגר את שעריו לביקורים עקב הקורונה).

התוצאה היא שאני יושבת בבית ומצמיחה שיערות לבנות, ותוך כדי מנסה לשמור על שפיות ואולי גם ללמוד פה ושם (בכל זאת אני מכנה את עצמי “סטודנטית רצינית”). אבל איך שומרים על שפיות בתקופה ההזויה הזאת? שאלה מצוינת.

מה לעשות כדי לא לאבד את זה לגמרי?

כמו שסטרומאה אמר, באחד השירים האהובים עליי שלו -“אז תרקוד”. לפני הקורונה, בימי חמישי, הייתי נוסעת לסטודיו לרקוד על עמוד. עכשיו בימי חמישי, אני מצטרפת למסיבה בלייב ביוטיוב, ורוקדת שעתיים, רק אני ובקבוק מים והרבה מאוד זיעה. גם כשאין לי חשק, גם כשאני מרגישה רע (ואני מרגישה מאוד רע), וגם אם אני בוכה תוך כדי (לא מאשרת ולא מכחישה, ייתכן שזה התרחש).

המוח המנתח שלי, כמובן, לקח את ה”אז תרקוד” צעד אחד קדימה: ריקוד הוא אומנות. ולכן, כשהכל רע (זו פחות או יותר הפואנטה של השיר) – אז תעסוק באומנות (כלומר, תרקוד). חזרתי לסרוג. החלטתי שאני רוצה ללמוד לצייר, פשוט על- ידי לשבת עם עט ודף מול המחשב, ולנסות להעתיק דברים – עד כה ההישג הכי מרשים שלי, אגב, היה משהו שמזכיר ספה, ואז משהו אחר שמזכיר שולחן. אני מתעסקת בסקראפבוקינג, שזה בעצם שם יפה ל”לקחת-שאריות-של-מגזינים-ולהדביק-אותן-על-דף-ככה-שהכול-יהיה-אסתטי-ויפה”.

כל הדברים האלה מרגישים לי חצי מדיטטיביים. מה שבטוח זה שהם ז’אנר כלשהו של תרפיה. אני ממש מדליקה נר ריחני ושמה מוזיקה מרגיעה תוך כדי. באמת.

ומה עוד?

למדתי שזה בסדר שאני לא מצליחה כלום. יש ימים שלמים שאני לא מצליחה לשבת על התחת וללמוד. לא מצליחה להיות פרודוקטיבית בבית 8 או 10 שעות ביום, אפילו לא 6, ולפעמים אפילו לא דקה אחת. אני סולחת לעצמי, ובימים שאני כן מרגישה פרודוקטיבית, איכשהו הכל כן מתקזז. בסוף אני מספיקה הכל (תמורת שעות שינה, אני מודה).

יש ימים שאני רק שוכבת במיטה, סורגת עוד שורה ועוד שורה ללא מטרה מוגדרת (כמו: סוודר) או קוראת ספר, או – וזה מעציב אותי להודות בזה – בוהה בתקרה. גיליתי שזמן לחשוב, יכול לעשות גם המון רע, זה נכון, אבל גם המון טוב. ושעמום, כמו שאמא שלי אוהבת להגיד, מוביל ליצירתיות.

האם זה באמת עובד?

לרוב כן. באמת-באמת. אבל אני לא מבטיחה כלום.

 

 

מאי יבלונקו
נכתב על ידי
סטודנטית רצינית (מאוד), יפואית (לא תל-אביבית), חיה בסרט דל תקציב, כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מרגישה את כל הרגשות, כל הזמן. אם אמות, זה כנראה יהיה ממנת-יתר של יין לבן, חצי-יבש
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .