קורונה

העולם שאחרי

יש פרצה בגדר שהאנושות סגרה סביבה, השאלה אם נעז לבדוק מה יש בחוץ
קרדיט- pixabay, jplenio

אתה יוצא החוצה, אחרי תשעה חודשים שלא ראית עולם. הדשא ירוק יותר או שנדמה לך? הרחוב שנסעת בו לעבודה, המשעמם והאפור, עוטה לפתע גוונים רעננים – כאילו המגפה ניקתה את העולם מהשעמום שעטף אותו.

אתה מסתכל סביב. אינספור שמועות התגנבו לאוזניך על העולם בחוץ, אבל אינך באמת יודע מה התרחש, לא יצאת לבדוק.
אמרו לך שאפוקליפטי בחוץ, שאפילו ההומלסים ברחו מהרחובות והשודדים והגנבים חזרו מסורם, למראית עין לפחות. סיפרו לך גם שהכול שמועות וכלום לא מאומת, שאנשים רעים רוצים להשתלט על העולם ולכן נועלים אותנו כמו פרות אצל הרפתן. אתה אפילו אינך תוהה עוד מה שקר, מה אמת ומה ההבדל ביניהם כי מה זה כבר משנה? הרי בין כה וכה מוליכים אותנו שולל.

אתה מתגלגל לבניין שבו אתה עובד כבר כמעט עשור.

משהו השתנה בו אבל אתה לא מצליח להבין בדיוק מה. הוא עדיין אפור, גבוה יותר ממה שאתה יכול לראות, ומלא חלונות שמהם נשקף נוף שהוא עוד חלונות של בניני המשרדים שממול. אתה נכנס לבניין והשומר בכניסה איננו. “זה מוזר” אתה חושב לעצמך, מעולם לא ראיתי את העמדה שלו ריקה. אתה עולה לקומה שלך, ומתרגש מהמחשבה, שעוד רגע תראה את מיכל, שלא ראית כמעט שנה. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי, אתה תוהה ללא קול. אתה מגיע למשרדה, להגיד בוקר טוב, והיא איננה. אולי עדיין לא הגיעה?  זה לא הגיוני, היא הרי אוהבת להקדים. אתה מביט סביבך, ופתאום זה מכה בך, הדבר המוזר שחשת כבר ברגע הראשון: אין איש! “איפה כולם?” אתה מתחלחל. הופך כיסאות, שולף מגירות. איפה הם מסתתרים? אתה משקיף דרך החלונות אל המשרדים מולך: נראה כאילו כולם במסיבת הפתעה, מסתתרים טוב טוב מתחת לאדמה.

אתה יוצא בפראות החוצה, אולי שם יתגלה הפתרון.

בתחנת האוטובוס אתה מבחין בדמות בלונדינית שהתאימה את צבע המסכה לצבע שמלתה, “סליחה?” אתה מתקרב, פונה אליה, בעדינות כזו של אחד שמבין שאולי לא פנה אליה אדם זר כמעט שנה “את יודעת משהו על הבניין הזה פה ממול? אני עובד פה ו..” לא הספקת לסיים את המשפט והיא פורצת בצחוק מתגלגל. ואז שואלת בתמיהה אמתית: “מה הכוונה עובד?” “לשם מה”. אתה עומד מולה המום, אולי נפלת על אחת משוגעת “לא גברת, את בטח לא מבינה, אני עובד פה כבר עשר שנים, ו… ”

“כנראה זה אתה שלא מבין” היא חורצת ורואים שקצת איבדה מסבלנותה. היא לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה שהשתלשלה מידה, ואומרת באדישות מהדהדת “אין דבר כזה עבודה, הכלכלה קרסה, האנושות מתחילה עכשיו מאפס”. ‘על מה היא מדברת?’ אתה תוהה לעצמך, ומתוך בלבול אתה פולט “אבל למי אשלם את המשכנתא?”

היא צוחקת צחוק שלא ראית כבר תקופה “זה מה שמפריע לך? חתיכת משוגע. תראה איזו הזדמנות נפלאה. אנחנו מתחילים לבנות את עצמנו מהתחלה, והפעם, הפעם אני בטוחה שיהיה פה טוב יותר. בלי משכנתא מחורבנת, בלי שעבוד לבנקים או לממשלה מתוסכלת, וסוף כל סוף חופש, עכשיו אפשר לגור ליד הים, וליהנות מאוושת הגלים. אפשר לשוטט בעולם כמו שאלוהים התכוון, חופשי מכבלי התרבות השוחקת, מהרגלי העבודה המפרכת, היום אתה זוכה להיות אתה לראשונה, אין זה נפלא?” אתה יושב שם בדממה, לא מבין איך עליך לענות לשאלה, והיא מושיטה את ידה אליך. אתה נבהל מהמגע הבלתי צפוי, ניתק ממנה במהירות מתוך הרגל שנכפה עליך מתוקף התקופה, וממלמל “סליחה, אני רגיל….”. חיוך של הבנה מתפשט על פניה הצחים אך היא אינה נרתעת ומזמינה “בוא נלך מכאן. האוטובוס שאני מחכה לו לעולם לא יגיע, ואתה נראה כמי שמחכה למשיח שלעולם לא יבוא. הים אינו רחוק.  אפשר ללכת אליו ברגל”.

 

מור אליהו
נכתב על ידי
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    שלומית טנא

    27/08/2020 13:05

    יופי של המחשת החוויה המוזרה-כמעט הזויה. וגם יופי של כתיבה!

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .