קורונה

עד הסגר הבא

CDC BY pexels
קרדיט: CDC - pexels

אני מנסה להיזכר איך נראה העולם פוסט-קורונה, אבל זה נראה כאילו היא כאן כבר שנים, לא חודשים

האמת היא שלפני כן לא ממש הערכתי דברים מסוימים. אולי קיבלתי הכל כמובן מאליו. הכל נראה לי בנאלי, השגרה הזאת של עבודה-בית, גיחה קלה לקניון, קצת סידורים או לארוחת ערב איפשהו עם הבן זוג שלי ואז ליפול שדודה למיטה הרכה, ישון כמה שעות ולחכות לצלצולו של השעון המעורר בחמש וחצי בבוקר.

ואז הגיע הקורונה ושינתה לי לגמרי את השיגרה. בהתחלה זה היה כל מה שרציתי: יקיצה טבעית, רביצה על הספה בסלון תוך צפייה בתכניות טלוויזיה מטומטמות וזמן בלי סוף. אחרי שבועיים באו המחשבות. הגוף התנוון. הרצון שלי התנדנד בין ‘מתי כבר אחזור לעבודה’ לבין ‘מנוחה הזאת דווקא עושה לי טוב’ (ספויילר: בשלב הזה כבר לא ממש…)

צפיתי בכל כך הרבה סדרים וסדרות, שהראש שלי נעשה מרובע כמו המסך והעיניים שלי אדומות. תיאבון שנע בין לגווע ברעב לכמעט צום משמע היה יום כיפור. שעמום, שעמום, שעמום.

לאט לאט חזרנו קצת לשיגרה, אבל אחרת.

לעבודה עוד לא חזרתי. אני עדיין לא מרבה לצאת מהבית, רק אם יש לי איזה סידור כזה או אחר, קצת קניות בסופר או צעידה ברגל מידי ערב וביקור אצל הוריי שגרים קרוב. קפיצה לקניון, ישיבה בבית קפה או ארוחה במסעדה נראים כמו דברים שקרו בעבר הרחוק, בגלגול אחר, בעולם אחר.

הקורונה עדיין כאן, וזה בעיקר בגללנו.

כל כך רצינו שהיא תדעך, שפשוט צפצפנו על ההנחיות וניסינו לחיות כמו פעם, כשמסכות היו רק בפורים וחיבוקים היו עניין שבשגרה. כשהיה כיף.

אנשים עם מסכה בקורונה

קרדיט: Gustavo Fring – pexels

עכשיו אנחנו אולי לפני הסגר נוסף, ואני תוהה עד כמה אני מוכנה לזה, בעיקר נפשית. חודשיים שלא יצאתי מהבית ורוב היום אני לבד כוון שבן זוגי עובד, וזה קשה. כן, יש נטפליקס ומלאי חדש של ספרים אבל כמה עוד אפשר? התחברתי לעצמי, חשבתי לעצמי, ניסיתי יוגה ותרגילי חיטוב לבטן, אפילו בישלתי קצת (ואני שונאת לבשל) וכמובן עשיתי שופינג אונליין.

אני תוהה מה נישאר לי לעשות אם שוב יהיה סגר?

יש לי רק בקשה אחת: בואו נשמור על ההנחיות. בואו ננצח את הקורונה.
בינתיים, נצלו את “החופש” המועט שיש, או ש…..עד הסגר הבא.

 

שיר פולסקי
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .