קורונה

ZOOM IN ZOOM OUT – זום אין וזום אאוט

קרדיט: חנה טל מסך משיעור שרטוט בזום.

כבר מספר שנים שאני מאזינה להרצאות בנושאים שונים בזום ובאפליקציות אחרות, דרך מעולה ללמוד דברים חדשים בלי לטוס לחו”ל ובלי לצאת מביתי, הנמצא בקצה הפריפריה של ישראל. לפני כן זום היה עבורי פקודה בתוכנות שרטוט והזום של המצלמה/ הסמארטפון

ביום שישי, ה-13.3.2020, הודיעו לנו שלא נחזור ללמד במכללה ביום ראשון.
התייעצנו בינינו לבין עצמנו, המרצים, חשבנו מה נעשה.
כששוחחנו בינינו, אנשי הסגל, חשבנו להתחיל ללמד בזום. מבחינתי – פעם ראשונה להיות בתפקיד המרצה בזום, בצד השני של המסך, של הזום. היוזמת, קובעת הפגישה, שולחת הקישור, ולא בצד שמקשיב, לומד, פאסיבי יותר.

ביום ראשון עדיין היינו אופטימיים, שזה עניין של ימים ספורים, אך לקראת סוף היום כבר אספנו את עצמנו, ויידענו את הסטודנטים שביום שני נתחיל ללמד באפליקציית זום. בהתחלה הסטודנטים היו סקפטיים. שאלו “למה זה טוב?”, “ממילא איבדנו את הסמסטר”, ועוד אמירות דומות. התחייבתי בפניהם, שמי שממשיך איתי, מסיים את לימודיו בהצלחה בסמסטר הזה. על אחריותי. אני כאן בשבילכם. לא אאפשר למה”ט (הרגולטור הממשלתי) לא לבחון את מי שימשיך ללמוד. וכך אכן קרה. מרבית הסטודנטים נשארו בלימודים, ורובם המכריע גם עבר את הבחינה הממשלתית, ובציונים יפים מאוד.

מאז עברו מספר חודשים.
אמנם בחלקם היינו בחופשה, חלק קטן מהשיעורים גם ביצענו באופן פרונטלי, בחודשים מאי ויוני בשנת הלימודים הקודמת.

צילום מסך מתוך שיעור שרטוט שלי בזום.

הסבר על ציוד שרטוט שיש לקנות, באופן שהסטודנטים יוכלו לרכוש אותו ברשת (היה סגר).

 

מאז אנו, המרצים, מוצאים את עצמנו שעות ארוכות ביום, לאורך שבועות וחודשים, יושבים מול מסכים, מול מצגות שהכנו, מול עשרות ריבועים, רובם כבויים, חשוכים, מלמדים. יש לי כיתה של סטודנטים שהחלו ללמוד באוקטובר האחרון בזום. כיתה שלא מדברת, לא פותחת מצלמות. שקטה. הכיתה השקטה אני קוראת להם. אינם מגיבים אפילו אם אני שואלת שאלה ממוקדת. לא מדברים. לא שואלים שאלות. כאילו אדישים לכל מה שאני אומרת להם. יש קושי מנטלי ללמד תוכן מעשי, שפה (אני מלמדת אותם שרטוט. שרטוט הוא סוג של שפה), בלי פידבק ממי שנמצא מולך, ואין לך מושג אם יש שם בכלל מישהו שמקשיב…

המאמץ הנדרש מהמרצה מעבר לחומר הלימודי, הוא התקשורת. לברר בכל רגע האם מה שנלמד אכן עבר לצד השני, הלומד, דרך הסייבר. האם אני מובנת? התקשורת הינה רובד נוסף שאנו לומדים לסגל לעצמנו, ומתאמנים בשליטה בו, וביישום שלו בכל רגע ורגע, באופנים אחרים מאלה אליהם היינו רגילים: תנועות גוף, הבעות פנים, מבט עיניים ועוד, וכעת רוב התקשורת הזו כבויה.

אני מוצאת את עצמי ללא תנועה, לאורך שעות, על הספה בסלון ביתי. כאשר אני מכריזה על הפסקה, לעיתים קשה לי לזוז. הגוף כולו תפוס, ואני ממש נאלצת להשתמש בידי כדי להזיז את הרגלים ולהזכיר להן לשנות את התנוחה ולהתחיל ללכת. בין אם להביא לי כוס מים, לשירותים או כל תנועה הכרחית אחרת. פשוט חייבת לחזור ולזוז! כאשר אני מלמדת בכיתה – אני כל הזמן בתנועה. הולכת בין הטורים של השולחנות, כותבת על הלוח, מוחקת את הלוח, ניגשת למחשב ומעבירה עוד שקופית ועוד אחת במצגת. משתמשת בהמון מימיקה ותנועות גוף כדי להבהיר את מה שאליו אני מתכוונת, וכמובן שגם שומרת על קשר עין עם כל סטודנט וסטודנטית, כדי לוודא שהם איתי, שהם קולטים מה שאני מביאה איתי אליהם. בזום מרגישה מתנוונת מכל הפרמטרים הללו.

למזלי אני עושה צעידות בוקר, וזה מה שמציל אותי ואת הגוף שלי מניוון טוטאלי. קולגה יקרה שלי, שחוגגת שבעים שנה, גם היא מלינה על הישיבה של השעות הארוכות, אך לה לפחות יש פינת עבודה מסודרת בביתה משם היא מלמדת.
בביתי אין לי תנאים ארגונומיים מתאימים להוראה, אין לי פינת עבודה מסודרת, או חלל עבודה מסודר. ההוראה מנטרלת את הבית, מכיוון שמתקיימת מהסלון, הבית קטן ולא מתאים למטרה הזאת, ובכל זאת – ממשיכה ללמד.

מתחילים לקרוא תוכנית בשרטוט אדריכלי.

צילום מסך מתוך שיעור שלי בשרטוט בזום.

 

האינטראקציה בין המרצה לבין הסטודנטים, זו הספונטנית, שחלקה מתקיים במהלך השיעורים, וחלקה בין השיעורים, במסדרונות למשל – הולכת ואובדת.

אני מלמדת  כ-150 סטודנטים חדשים, שהחלו ללמוד רק באוקטובר האחרון, עדיין לא ראיתי אותם, את רובם כלל איני מכירה, לא איך הם נראים, ולא שום פרט על חייהם. בדרך כלל אני מתיימרת לזכור את שמותיהם של מרבית הסטודנטים שלי בתוך חודש (4-5 מפגשים), נכון להיום איני יודעת כלל מי מצוי בשיעורים, למעט רשימות הנוכחות המופקות על ידי הזום. מכירה בשמותיהם ובמראם בין 15% – 20% מהסטודנטים, בדרך כלל הדומיננטיים ובעלי הביטחון, המפעילים את המצלמה שלהם בחלקים של המפגשים.

מתרגשת מאוד לקראת יום שני הקרוב, בו אפגוש לראשונה את אחת הכיתות של הסטודנטים שהחלו ללמוד באוקטובר האחרון (אם הסגר לא יתהדק מחדש).

מעבר לשעות ההוראה המרובות מול המסך, ליבי ליבי על הסטודנטים, שצריכים גם הם להיות שעות מול המסך, ולא כפי שאני הייתי בעבר, רק שעה עד שעתיים להרצאה ייעודית ומעניינת שבחרתי לי להיות חלק ממנה.
שאפו גדול לכל סטודנט וסטודנטית שמצליחים ללמוד ולהכין עבודות לאור ההנחיות הדיגיטליות שאני נותנת להם בשיעורים. בדקתי עבודות של עשרות סטודנטים ב-PDF, (מקום בניירות), ויש לא מעטים מהם, שמצליחים לקלוט את החומר. מודה לכם על כך שאתם מלמדים אותי איך ללמד אתכם בכל מפגש מחדש, ומקווה שגם אתם, סטודנטים יקרים, מוצאים את הפנאי לפעילות גופנית שהיא כה חשובה בתקופת לימודים בכלל, וכעת בתקופת הלמידה הדיגיטלית המנוונת בפרט.

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    עמי דרורי

    08/12/2020 18:55

    כמה יפה הצלחת להעביר את המציאות למילים.
    מעניין אם המערכת תדע להוציא את היתרונות מההוראה בזום?

  2. Avatar

    שמואל

    08/12/2020 21:18

    מתארת מצב אמיתי ומסתכל. חלק משמעותי מההוראה (לפחות לטעמי) הוא המפגש והדיון עם הסטודנטים.
    העולם הוירטואלי יותר מעייף ופחות מספק.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .