תרבות

לך תהיה כל מה שנועדת להיות

צילום: ז'ראר אלון

אף פעם לא הצלחתי להיות כמו כולם.

לפני 4 שנים התחלתי הרפתקה חדשה.
לקחתי את כל האומץ, הפחד, השריטות והתקוות שאספתי ב- 21 שנות חיי, שמתי אותם בתיק גב קטן, ויצאתי להגשים את החלום שלי.

התחלתי ללמוד משחק.

בשנה הראשונה למדתי שהכל עובר, הכל זמני, הכל רגעי.
למדתי להעריך את כל מה שהעולם נותן ומציע לי. הליכות ארוכות על הים אל מול שמש רותחת או שקרנית או שיחה טובה בגינה או במרפסת עם מישהו שגורם לנו להרגיש מיוחדים אל מול ירח ביישן בין כוכבים יהירים. למדתי להתפעל מיום קיצי וגם מיום גשום. לרקוד בשניהם.
לחגוג עד לפנות בוקר. לנוח עד הבוקר שלמחרת.
למדתי לראות גם את השחור וגם את הלבן בו זמנית. כשזה קרה – האפור שחששתי ממנו כל כך, הפך לצבעוני.

למדתי להיות ברגע.

בשנה השנייה למדתי על טיימינג. שהוא באמת הכל בחיים. למדתי בעיקר – שהוא לא בא מעצמו אלא שאנחנו יוצרים אותו. הזדמנויות לא באות לאלו שמחכים להן, הזדמנויות באות לאלו שיוצרים אותן. למדתי שעבודה קשה תמיד משתלמת ושההתמדה תמיד תנצח את הכישרון. אל לנו לחכות לשמש שתאיר לנו את היום – לא סתם המציאו את נורת החשמל. למדתי שטוב אף פעם לא מספיק. שפחות ממצויין זה לא בא בחשבון.

למדתי להיות על הבמה.

בשנה השלישית למדתי לראות ולבחון. לראות את הפרטנר שלי באמת, כי בלעדיו מה אני שווה. שזה בסדר להיות שמח ולדעת שזה גם בסדר גמור להיות עצוב, כי הכל עובר, הכל זמני, הכל רגעי.

למדתי לראות את הטוב שבכל סיטואציה. למדתי לראות גם את הרע. הבנתי שאני צריך לחבק את שניהם. שלבד ובדידות מאוד דומים אך מאוד שונים. לא כל מי שלבד הוא בודד ולא כל מי שבודד הוא לבד. להתנסות בשניהם לחוד.

לדעת לבקש עזרה כששניהם משתלבים ביחד.
למדתי שכמו בחיים גם על הבמה הדבר החשוב ביותר הוא האמת.

למדתי להיות שחקן.

בשנה הרביעית למדתי לקבל.
לאהוב הכל, את הטוב הרע וגם את המכוער.
כי הכיעור הוא בעיניי המתבונן. גם היופי. שבכל דבר ניתן למצוא יופי אם מביטים בו מספיק זמן. אפילו בעצמינו.
למדתי לאהוב את אלו שאוהבים אותנו ולאהוב גם את אלו שעוד לא. לאהוב קודם את עצמינו, כי אהבה באה מבפנים. כשאנחנו אוהבים את עצמנו אין זה משנה מי אוהב אותנו ומי לא.

למדתי שהכל עובר, כל מה שהרגשנו כלפי מישהו, או משהו. שהכל זמני, מחלות, מאכלים, אנשים. אף אחד לא נשאר לנצח. והכל רגעי, לצערי. נולדנו ומתנו, הגענו והלכנו, לא היינו. היינו. אנחנו כאן. כבר לא.

למדתי להיות.

בארבע השנים האחרונות גיליתי שזו עבודה קשה של דם יזע ודמעות, תשעים אחוז התמדה ועשרה אחוז כישרון.
אם אתם חושבים שאתה יכולים לעשות משהו אחר לכו תעשו משהו אחר. אם אתם לא – הבמה היא הבית. תתענגו על כל שנייה, בחרתם במקצוע הזה כדי להיות על הבמה, כדי לומר משהו. אנחנו עולים כל ערב מחדש על הבמה ובשיא יהירותנו אנחנו יוצרים עולם, ובתוך העולם הדמיוני הזה למשך שעתיים אנחנו מקריבים חלק מאיתנו, בין אם זה לב, צלע או רגל, כדי להגיש לכם את האמת האבסולוטית, כי יושב לנו משהו שם בתוך הראש, כי אנחנו רוצים לשנות את העולם הזה, כי אנחנו מאמינים שלתיאטרון, לאמנות יש כוח לשנות את העולם, ואנחנו על הבמה – הישועה, ועול העולם על הכתפיים שלנו.
ובתום השעתיים אנחנו הולכים לקדמת הבמה, קדים קידה בפניכם ומתנצלים ששיקרנו, שכל זה היה רק תרמית, מראה המשקפת מה שכבר קרה או עלול לקרות.
אנחנו כאן כדי לשקף את המציאות, את עצמיכם, את עצמינו. לשאול שאלה.

וכשהאור נכבה, אנחנו מורידים את האיפור ואת התלבושות, יוצאים מהדלת האחורית של האולם מתערבבים עם ההמון ונשכחים עד הלילה שלמחרת. רק השאלה נשארת לנו בראש ולכל אחד התשובה שלו.

כבר 4 שנים שאני אומר לעצמי את המשפט הזה, יום יום, ערב ערב, שאני קם מוקדם בבוקר ונוסע ללימודים ומסיים בשעות לא שעות.

שהקרבתי את כל מי שאני ומה שאני למען המטרה הזו, להיות ברגע, להיות על הבמה, להיות שחקן, להיות.

ועכשיו ברשותכם.

אני הולך להיות כל מה שנועדתי להיות.

 

שחקנים על הבמה

קרדיט: אלבום פרטי

 

ירין פרי
נכתב על ידי
תגובה 1

1 תגובה

  1. מדהים!! עשית לי חשק ללמוד משחק.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .