טלויזיה

עירום זה לא כולירע !!!

קרדיט :Rovelyn Camato,PEXELS

בוא לא נדבר רק על ציצים, בוא נדבר עלינו, על מה שצפייה בציצים ועירום נשי בכלל עושה לנו כבני אדם. העירום הנשי מזעזע, מחרמן, מקסים אותנו ויכול לגרום לכול אדם באשר הוא להתנהג בצורה לא רגילה, בין אם אנחנו חוזים בו במציאות ובין אם דרך הטלוויזיה, אנחנו פשוט לא מסוגלים להתעלם ממנו ברגע שהוא נמצא מול פנינו. השבוע עירום נשי ביזה את סמלי המדינה, אך זהו לא סמלי המדינה שבוזו, אלא הנפש השמרנית שלנו!

עירום הוא דבר מזעזע

רק לפני פחות מחודש ביקשתי שנפסיק כחברה להתרגש ממראה חיצוני של נשים, אמרתי שזה נראה כאילו קיימים חוקים לכמה אישה יכולה לחשוף מגופה מולנו וניסיתי להסביר שהחוקים האלו הם פשוט דבר מומצא שקשור לתפיסת העולם המוזרה שלנו. והנה, השבוע שוב אנשים הזדעזעו, התרגשו ואהבו את הבחורה חשופת החזה שישבה על פסל המנורה. הגיע הזמן לומר זאת כמו שצריך, עירום נשי, הוא דבר שיכול לשבור את המציאות המוכרת שלנו, לא פחות ולא יותר. חשבו על כך, האם אתם מסוגלים לחשוב על יום בו בחופי וברחובות ישראל יוכלו נשים להסתובב בחזה חשוף, ככה סתם בלי קשר למיניות, אולי כי זה נוח להן? תנסו לחשוב על זה, קשה נכון?

בכלל, כחברה אנחנו אוהבים לשחק עם עירום נשי.

פרסומות של בחורות בביקיני זה בסדר גמור, שערים בעיתונים של נשים שמסתירות את החזה שלהן עם הידיים, זה בסדר, אפילו פורנו, השם ישמור פורנו – תעשייה איומה של ניצול נשים, זה גם עוד איך שהוא מתקבל. אבל עירום נשי, כמו שהוא, בלי ניסיון לקשר אותו למיניות או להציג אותו כמין פסל שניתן להתענג מהיופי שלו, זה לא. בעולם פטריארכלי שבו עדיין גברים קובעים תפיסת עולם מסוימת, עירום נשי הוא חופש, הוא הצהרה וחשיפה שלו ככה מולנו, נתפס כמעשה של מחאה. למה? למה?

כמו תמיד כדי לקבל תשובות לשאלות, אני פונה לקולנוע והקולנוע אוהב במיוחד להציג עירום נשי ומיניות ולנסות לגרום לנו להבין, כיצד אנחנו תופסים דברים אלו. הקולנוע מנסה להסביר איך אנחנו כצופים מושפעים מהעירום שככה ניצב אל מול פנינו. אז זה מה שאני אעשה היום, אדבר על העירום והמיניות הנשית בקולנוע.

 

עירום

כחברה אנחנו פוחדים מעירום. קרדיט:PEXELS-Nycolle Suabya

קודם כול נתחיל קצת בקולנוע ישראלי.

סרטי מלחמה וצבא אוהבים להראות כיצד עירום ומיניות בכלל, לא רק של נשים, מהווים ניגוד לצה”ל. סצנות של עירום, תמיד נעשות בחושך, בסוד, כמין מעשה שאסור לדבר עליו. אולי כי עירום ומיניות הוא כמו לוחמה במלחמה, דבר שמגלה את הדברים שאנחנו מבקשים להסתיר. עם מלחמה הופכת אותנו לאנשים אחרים שיכולים להרוג עם רובים, הרי שעירום ומיניות מחזירים אותנו לצורך הבסיסי שלנו כבני אדם. צורך שביום יום אנחנו מנסים לשכוח ממנו. ב”וואלס עם באשיר” של אורי פולמן, ישנה סצנה מעניינת מאוד שמדברת על עירום, אדם שלחם במלחמת לבנון מספר כי הוא חולם שוב ושוב על אישה ענקית ועירומה אשר מצילה אותו מטביעה בים ונותנת לו לנוח בין שדיה. העירום בסצנה זאת הוא מציל, מנחם, סוג של כוח על טבעי שמציל את האדם מזוועות המלחמה.

מיניות

מיניות מצד שני מוסברת טוב מאוד בסצנת הפתיחה של הסרט “כיפור” של עמוס גיתאי, גבר ואישה עירומים שוכבים כאשר הם עושים זאת על צבעי גועש. הסקס מצד אחד נעשה בצורה חייתית כמעט ומצד שני הוא מוצג כאומנות, ככול שהגבר והאישה ממשיכים לשכב, הם ממשיכים לצבוע את גופם בשלל צבעים. האם מיניות הפכה למוצג במוזיאון שאסור לגעת בו? רק להתפעל? דימוי נוסף של סקס נמצא בסרט “יוסי וג’אגר” של איתן פוקס ,סיפור אהבה כמעט אסור בין שני גברים, אחד מהם יהודה לוי הצעיר, בזמן מלחמה. כאשר יוסי וג’אגר שוכבים, הם עושים זאת בחלל הפתוח, בשלג עם מעילים. הם מצד אחד אוהבים את המעשה אך נראה שהדבר גם קצת מפריע להם, בגוף, בנפש. בגלל זה הם מסתירים את גופם. האם אנחנו כצופים, פשוט רוצים להימנע ממראה העירום כי הוא מכאיב?

עירום

קרדיט: “וואלס עם באשיר”, צילום מסך

איזה מצחיק זה נשים ערומות

בוא נמשיך עם מיניות קומית, איך אנחנו אוהבים סרטי בורקס, נכון? בכול יום עצמאות הטלוויזיה מדברת על גאווה ישראלית ומראה סרטים שבהם האישה מוצגת בצורה מזלזלת, בלשון המעטה. אחד מאותם סרטים שהפכו את העירום הנשי לאטרקציה של ממש, הוא “אסקימו לימון”, סרט שמספר על שלושה נערים בשם בנצ’י יודלה ומומו ועל המסע שלהם לגילוי מיני. שלושת הנערים שוב ושוב מתנהגים בטיפשות בכדי לקבל את מנת המיניות שהם חפצים בה ואנחנו כצופים גם אז וגם קצת היום, לא יכולים שלא לצחוק ולאהוב אותם נכון?

שבעה סרטים נעשו בסדרה והמרכז של כולם הוא שעירום נשי הוא דבר מצחיק ונעים, למרות שבעין של היום, סצנות רבות מסרטים אלו נראות הטרדה מינית אחת גדולה. אז אסקימו לימון מראה לנו שפעם היה ממש אפשר לצחוק על עירום נשי, שאולי אפילו היום חלקנו חושבים על הדבר כמשהו טיפשי וקומי. כאן בשונה מסרטי צבא, אנחנו לא פוחדים או מזדעזעים מעירום אלא פשוט מתייחסים אליו כמשהו שיכול להוציא מאיתנו ילדותיות, וזה עוד דבר שאנחנו כחברה מבקשים לברוח ממנו. אנחנו צריכים להיות רציניים, להשקיע את עצמנו בעבודה, להוות דוגמה למשפחה ואם נחזה בעירום ונצחק, הרי שזה ישבר.

דימוי אחרון של עירום ומיניות, הוא העירום כבושה. סרט אמריקאי מצוין אחד מציג את הבושה שלנו מעירום והוא נקרא בשם הפשוט והמעניין “בושה” של סטיב מקווין. ברנדון (מייקל פאסיבנדר הטוב תמיד) הוא מכור למין. כאן המיניות היא ממש מחלה מכאיבה שצריך להירפא ממנה. למשך כול הסרט ברנדון פוגש את המיניות בצורות שונות, דרך בגידה, דרך ניסיון להתחיל עם נשים במועדון, דרך התנסויות הומוסקסואליות. כול אחד מהדברים האלו לא נותן לברנדון מנוחה, להפך זה גורם לו עוד יותר לסבול.

אולי זהו ההסבר הטוב ביותר לדרך בה אנחנו כחברה מסתכלים על עירום ומיניות. אנחנו חושבים שהדבר יגרום לנו, כבני אדם אנחנו מנסים ככול האפשר להימנע מסבל פיזי ולכן אנחנו בורחים ממיניות. אך מצד שני מיניות היא דבר שגורם לנו להרגשה נעימה ובגלל זה אנחנו חוזרים אליה כול הזמן. מבלי ששמנו לב, כולנו הפכנו לברנדון, אנחנו מדחיקים מיניות, אנחנו אוהבים מיניות, אנחנו שונאים מיניות, אנחנו סובלים מיניות. כול זה נגרם מכך שהפכנו את המיניות למין בעיה שצריך לפתור.

 

עירום

קרדיט: “בושה”, צילום מסך

זהו, סיימנו להיום, אתם יכולים לנשום.

אני מצטער, טוב אולי לא, אם הטקסט שקראתם גרם לכם לחוסר נעימות, החזיר אותכם לשיעורי החינוך המיני וגרם לכם להסמיק. אני מקווה שבפעם הבאה שתראו עירום על מסך הטלוויזיה והקולנוע, תפסיקו להתרגש ממנו ופשוט תנסו להבין מה הוא אומר.

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .