טלויזיה

חזרות

קרדיט: תאגיד ״כאן״ 11

אני לא חי בארץ כבר כמעט 6 שנים, וקצת קשה לי להגיד בקול רם, אבל אני לא כל כך מתגעגע. ברור שהזיכרונות, המשפחה, החברים והשפה זה משהו בלתי נפרד ממני אבל הם הולכים איתי לכל מקום לא משנה איפה פיזית אני נמצא.

אך נקודת המבט שלי לא אובייקטיבית, אני לא חווה יותר את ישראל בעצמי, אלא רק דרך מתווכים.
מי אלו המתווכים? רשתות חברתיות, ערוצי החדשות ותכניות הטלוויזיה – ודרכם הארץ נראית רע. כמו מדרון תלול, בלי עתיד ובלי תקווה.

והנה פתאום התחיל שיח על סדרה חדשה – חזרות. מודה שעם הזמן גם סדרות ישראליות נטשתי, אך במקרה הזה, לא הפסיקו לדבר עליה – ״אני נינה״, ממים, פוסטים. אז החלטתי לתת לזה צ׳אנס. חיכיתי שתיגמר, ועשיתי צפיית בינג׳ ששיערתי שתסתיים אחרי פרק אחד.

צפיתי בפרק אחד, וישר הרגשתי משהו אחר. לא מתאמץ, לא לוחץ, לא מנסה להרשים או למכור.
אז המשכתי לפרק שני, שלישי ובפרק החמישי הפסקתי כי פשוט לא רציתי שהדבר הזה ייגמר לי כל כך מהר.
התאהבתי. לא רק בסדרה, התאהבתי חזרה בישראל. הסדרה הזו גרמה לי געגוע כל כך חזק למדינה, כפי שלא הרגשתי המון זמן. געגוע לשיחות המסדרון, געגוע לחיוך אמיתי כזה, געגוע מחד לאובר דרמה לא רציונלית ומאידך, שאף אחד לא באמת לוקח אותה ברצינות.
אז מה יש בסדרה הזו?

חזרות היא ה ״יהיה בסדר״. המשפט הישראלי הזה שיכול כל כך לעצבן, אבל שיש בו גם כל כך הרבה תמימות, תקווה ואופטימיות. הרי ברור שבסוף ״יהיה בסדר״. אלוהים יודע מתי הסוף הזה יגיע, ועד אז נריב, נתעצבן, נתפייס, נזרוק, נחזור, וזה לא משנה, כי בסוף יהיה בסדר.

חזרות היא סדרה צנועה, חכמה, לא צועקת. דיאלוגים כל כך אותנטיים, שעשו לי חשק לשבת על כוס יין עם כל אחד מהשחקנים בנפרד (לרבות איתי תורג׳מן!). אי אפשר שלא להתאהב בכל אחת מהדמויות שם, שנראה כאילו נכתבו באמת על השחקנים עצמם. כי לא נעים להודות, לפני הסדרה חשבתי שאגם רודברג היא לא יותר מפרצוף יפה שלא יכול באמת להחזיק תפקיד דרמה ראשי, והתבדיתי! ואיתי תורג׳מן הוא הכי דוש, חרמן, חסר מודעות עצמית וכישורי משחק שמסתכמים לסדרת נוער בסגנון ״רצח בעיניים״, וגם כאן התבדיתי! ונועה קולר, שמודה שלא ממש הכרתי, אבל היא פשוט הכי ישראלית שיש – עם התלתלים האלו, ההומור והחדות הרגשית.

הסדרה הזו היא בעיני ראי של הישראליות – מצבי הרוח המשתנים, הציניות, הקיטוב הזה בין אנחנו הכי טובים בעולם להכי פרובנציליים, הקפיצות התכופות בין ייאוש לתקווה. וכל כך הרבה תוכן ורגש שנאמרים בלי מילים, בין השורות.

אני חושב שרק מי שחי בחו״ל יכול להבין את הקושי הזה להסביר את עצמך לא במילים, כי פשוט זה לא קורה, לא מבינים אותך, השיח קטוע. ופתאום קפצה לי הסדרה הזו, עם הדיאלוגים השנונים שהזכירו לי נשכחות. הזכירו לי את הניואנאסים הקטנים. הזכירו לי מצבים ואנשים, שחושבים כמוני, שמבינים אותי ושאני לא צריך להסביר יותר מדי או להצטדק.

״חזרות״ עשתה לי חשק אמיתי להיות בארץ, בשגרה האפרוריות הזו שאתה יכול לזרוק הערה עוקצנית לאיזה חבר קרוב-רחוק, להתפרץ בלי סיבה על מישהו ושהוא יבין בדיוק למה, או אפילו סתם לתת חיבוק. פתאום בא לי להתאהב לרגע, עם כל הדרמה המפגרת הזו ופשוט להיות ישראלי בין ישראלים.

כי מעבר לכל הרעש, העצבים, הפוליטיקה והאיכסה, יש בישראל את הדבר הכי אמיתי ואותנטי, וזה האנשים שלה, והסדרה הזו היא הישראליות במיטבה.
אף על פי כן, לעת עתה אני נשאר בשוויץ:)

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    שירה

    18/01/2021 08:42

    כתבת את מחשבותיי!

  2. Avatar

    ביפולרית

    18/01/2021 15:13

    אהבתי מאוד 🤗

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .