טלויזיה

הדילמה החברתית – לא מה שחשבתם

הדילמה החברתית. קרדיט: Prateek Katyal - Pexels

אם עדיין לא ראיתם The Social Dilemma בנטפליקס, אז אתם צריכים ללכת ולעשות את זה. או שלא בעצם, כי זה בדיוק מה שהם רוצים

לפני חודש בערך התפרסם הסרט The Social Dilemma (מוזמנים להתרשם מהעמוד הרשמי בנטפליקס) עם שם שהוא משחק מילים חביב על בסיס The Social Media והיכה גלים ברשת ומחוצה לה. יותר ממה שהוא חידש לנו בתור צופים (לא יותר מדי, לפחות ככה אני רוצה להאמין) הוא העלה לדיון ציבורי כמה שאלות מאוד חשובות.

אני לא הולכת לעשות פה סקירה של הסרט, בעיקר כי צריך פשוט לראות אותו כדי להבין. אבל בשורה אחת אפשר לומר עליו שהוא מציג בפנינו, בצורה טובה להפליא, את השליטה הכמעט מוחלטת של המזיזים-בחוטים מאחורי המסכים והרשתות החברתיות שכולנו מכורים אליהם, אם זה פייסבוק, וואטסאפ, אינסטגרם, טוויטר, לינקדין ואחרות.

רשתות חברתיות. קרדיט: Tracy Le Blanc – Pexels

כשהסרט הסתיים מצאתי את עצמי תוהה: מה בעצם הסושיאל דילמה פה?

נעשו הרבה סרטים והרבה סדרות והרבה כתבות על רשתות חברתיות, על העוצמה שלהן, על השליטה שלהן בחיינו… מה גרם דווקא לסרט הזה להתפוצץ בצורה כל כך חזקה? לא הצלחתי לענות על השאלה הזאת, לפחות בהתחלה, אז ניסיתי לזקק קודם כל מהי בעצם “הדילמה” שמדברים עליה.

לאורך כל הסרט מהדהדת אוזלת היד של מי שמשתמש ברשתות החברתיות – זה לא המסר אמנם, אבל כל הסרט מלווה בתחושה של הסרת אחריות מהצרכן הקטן. אנחנו באמת לא אשמים, נכון? זה הכל הם: החברות הגדולות, המפרסמים המניפולטיביים, המתכנתים, אמני ומעצבי חוויית המשתמש… הם אלה שהזיזו את הגלגלים, השתמשו בנו כמוצרים, הרוויחו על חשבוננו. כל התחכום הזה נשגב מבינתנו, אנחנו בסך הכל היינו כלים קטנים במשחק, לא?

אז זהו, שלא. כולנו חלק מזה בדיוק באותה מידה, לא סתם זה נקרא רשת חברתית

הסרט הזה התפוצץ בדיוק בגלל העוצמה של הפלטפורמות החברתיות והמעורבות שלנו בהן. כן, כנראה שלא הייתי מגיעה לראות את הסרט הזה מלכתחילה אם לא הייתי רואה עשרים פוסטים שונים שמהללים כמה שהוא חשוב, עוצמתי ומעורר מחשבה. והיי, אני בדיוק כותבת עליו פה את אותם הדברים.

וזאת הדילמה האמיתית שאף אחד מאתנו כמעט לא עוצר לרגע להתלבט עליה, כולל אני. היכולת שלנו לחוות משהו, להתרגש ממשהו, בלי לממש את הצורך הבלתי נשלט הזה ישר לשתף בו אנשים אחרים – כמעט לא קיימת. כמה פעמים ראיתם, שמעתם או חוויתם משהו שהזיז לכם את הלב – ריגש, עצבן או הלהיב, בלי להוציא את הטלפון כדי לצלם, לספר על זה למישהו בוואטסאפ או לכתוב על זה פוסט?

מכורים לשיתוף. קרדיט: Cristian Dina – Pexels

אנחנו חוטאים בזה כולנו, בעיקר כי בטווח הקצר זה פשוט נראה לא מזיק

אבל זה כן מזיק. כי בטווח הרחוק זה שואב אותנו להיות תמיד חלק מהרשת החברתית הזאת שהכול קורה בה. רק דרכה אפשר להתעדכן, רק באמצעותה אפשר לפעול, רק במסגרתה משהו שקרה באמת מתקיים. אנחנו משתפים פעולה עם הדבר הזה, בלעדינו זה לא היה מגיע לממדים של זה היום.

אנחנו רוצים הכרה, אהבה, הערכה, רוצים להיות בעניינים. הרשת החברתית מספקת לנו את זה, פעם אחר פעם, הרבה יותר מהר ומידי מכל מה שיצור אנושי אחר יוכל לתת לנו. עולם שלם של ריגוש תמידי במרחק לחיצה, מתי שרק נצטרך אותו. אבל אנחנו בוחרים לקחת בזה חלק כל פעם שאנחנו פותחים את הטלפון ומשתפים בעצמנו תמונה, מחשבה, רגש, אמירה – אנחנו הופכים להיות חלק מהמארג הזה, וזאת כבר אחריות לגמרי שלנו.

הדילמה האמיתית: להכיר בכך שיש לנו בחירה בסיפור הזה, כל פעם מחדש

מאוד קל ונוח לראות את הסרט ולהתחיל להאשים את כל הכוחות הגדולים שפועלים פה, והם באמת אשמים במידה מסוימת. אבל אין להם שום כוח אם אנחנו לא משתפים פעולה, וכאן מגיעה האחריות האישית שלנו. אנחנו בחרנו לדבר על הסרט הזה, לפרסם אותו, להעלות אותו לבמה המרכזית של הדיון הציבורי. גם אני נכנעתי לזה, יחד עם הרבה אחרים, פשוט שיחקנו לידיים שלהם.

הדילמה שלנו היא האם להמשיך להיות חלק מזה, ואם כן – אז איך. כי אם בחרנו להיות חלק מהרשת החברתית, אי אפשר להאשים את המושכים בחוטים, זה פשוט לא נכון לעשות. להיות מודעים לכל מה שמתרחש ברקע זה הצעד הראשון וזה מה שהסרט בא לעשות בחלקו, אבל הצעד שאחריו יהיה לעשות את מה שכן נמצא בתחום האחריות שלנו.

איך? יש המון פתרונות. חוסמי פרסומות בטלפון ובמחשב, הגבלת זמן באפליקציות מסוימות, מודעות גבוהה יותר ל-Clickbate ולפרסומים ממומנים, כיבוי דחיפה של התראות מאפליקציות והשתקה שלהן ועוד.

את מי אתם מאשימים? קרדיט: Andrea Piacquadio – Pexels


לפעמים להתחיל בקטן יכול לעשות הרבה

אני אישית הפסקתי לקחת את הטלפון לחדר שינה, אני מתעסקת איתו רק בסלון ולא בשום מקום אחר. זה דבר כל כך קטן, אבל הוא התחלה. בפעמים הראשונות זה הרגיש מוזר, כי אני רגילה לדפדף בפייסבוק לפני השינה וגם ישר על הבוקר. אבל אחרי שבוע בערך כבר ממש הרגשתי הקלה. להיות משוחררת מהעול הזה של לראות כל כתבה וכל פרסום וכל הודעה בשנייה שהם קורים… באמת שזה פשוט מרגיש טוב, כשמתרגלים לזה.

כל דבר שאנחנו עושים הוא מתוך בחירה, ויש לבחירה הזאת השלכות, עלינו ועל אחרים ועל החברה שאנחנו בונים פה. רשתות חברתיות הן כלי אדיר שיש לו כל כך הרבה היבטים טובים…. אבל גם רעים, והאשמה לא נופלת על המושכים-בחוטים, אלא על מי שמשתפים איתם פעולה ומשחקים את עצמם בובות.

מור משרקי
נכתב על ידי
מור, בת 27. גבעתיימית טריה וירושלמית באופי. מצטיינת דיקן בתואר בקרימינולוגיה ובספרות עברית. בימים קופירייטרית במשרד פרסום ובלילות כותבת על כל דבר אחר, כולל סיפורים עליכם, כנראה. חיה קריאה ונושמת כתיבה, אוכלת אותיות כשמתחשק לי.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .