תרבות

עצור! יחסים אסורים: מדוע יחסים רומנטיים בין יהודים לערבים נחשבים טאבו?

אם ניתן הייתי רוצה להכניס את התמונה אחרי המילה הראשונה בכותרת: עצור. ולפני סימן הקריאה. תודה
צילום: רונית קורן

השוואה ספרותית קצרה בין שתי נובלות של סופרות ישראליות –

איריס אליה כהן VS דורית רביניאן

לאחרונה קראתי בזה אחר זה ספרים של שתי הסופרות הישראליות המוכשרות המוזכרות בכותרת המשנה. בספרים אותם קראתי, “מכתוב” של איריס אליה כהן, מ-2010, ו”גדר חיה” של דורית רביניאן, מ-2014, בחרו שתי האמיצות בנושא שורף ומכאיב, יחסי אהבה בין יהודיה ישראלית לבין ערבי.

הנושא עד כדי כך מכאיב, שאפילו מי שבחרו לעסוק בו, לא ממש מצליחות לממשו בסיפורן עד הסוף. נראה כי אם היו הולכות עד הסוף, היו נשרפות בו עד אפר. הדרך שלהן להתמודד עם האהבה העזה היא פשוטה, אך לצערי אותי היא לא משכנעת. שתיהן הלכו על מוצא, שלדעתי הינו בריחה מן המציאות הקיימת, המשיקה לחיינו כל העת.

כהן בתיאורים חמים ההולכים ומתלהטים, פורשת את יריעת היחסים בין אישה נשואה ואם, לבין בחור ערבי ישראלי, שגם הוא, כבדרך אגב, נשוי ואב. בשיאה של מערכת היחסים היא אף מעזה להכניס אותם למיטתה של הגיבורה, באופן חד פעמי… ייתכן שמעשה אהבה זה יביא לעולם תינוק, או שלא.

אהבתם אינה נקטעת לאחר מימושה המלא, כמו גם תשוקתם זה לזו, או הרצון בהמשכיות הקשר. הוא קיים וממשיך לבעוט לאורך הסיפור, והמתח ממשיך לעמוד לנגד עינינו, גם לאור העובדה, שהגיבורה מאוד אוהבת את בעלה.

האם בעלה יגלה מה עוללה לו אשתו היקרה במיטתם המשותפת?

אז איך יוצאים מהפלונטר הזה?

עשרות אלפי אנשים בוגדים בבני ובבנות זוגם, בין אם במיטותיהם ובין אם במיטות אחרות, אז מה קורה פה? בסך הכול הפרטנר של האישה הבוגדנית הינו ערבי, מה שלכאורה הופך את הסיטואציה למורכבת יותר מבחינה מוסרית.

עטיפות הספרים

האמנם?

מדוע זה הופך את הסיטואציה לפחות מוסרית? האם לבגוד בבעלך זה מוסרי? אז מה זה משנה אם בגדת עם יהודי או עם ערבי, עם נוצרי, עם גבר, או עם אישה? האם באמת המוסריות כאן היא פחותה? ומהי בעצם מוסריות?

השניים מוצאים המון משותף ביניהם, על רקע השפה הערבית, אותה מבינה הגיבורה מבית, ועל רקע התרבות הערבית העשירה.

בילדותה המוקדמת נהג אביה לשזור לה סיפורים בערבית, שפת אימו, בסגנון אלף לילה ולילה לפני השינה, עד אשר התייתמה ממנו, והקשר הנרקם בינה לבין מאהבה טבול וכרוך בשירה ובסיפורים בערבית, והופך למעין ממלא מקום והמשכיות לחסר ולחשך בקשר החם, זיכרון הקשר שהיה טבוע בינה לבין אביה.

הסיפור נרקם אחורה וקדימה בזיכרונה של עירית, הגיבורה, המתעוררת במיטתה בוקר אחד, בתחילתו של הספר, ובעצם משתוקקת לחזור ולהדק את הקשר שלה עם בעלה, להחזיר אותו להיות לוהט ומתוק כקדם, האם זה אפשרי?

לעיתים רק אחרי שאיבדנו משהו שכבר היה לשגרה, למובן מאליו, או שנראה כאילו כבר איבד את טעמו בחיינו –נס ליחו – אנו משתוקקים לחזור אליו, לחזר אחריו.
מהו אותו דבר המכניס תיבול לחיינו, האם הוא באמת יכול להיות משהו חיצוני לנו?

מאידך – דורית רביניאן פותחת את סיפור האהבה בעיר רחוקה, מנוכרת וקרה, ניו יורק.

בארצות רחוקות – גבולות נפרצים בקלות גדולה יותר, הרי מראש אנו מצויים מחוץ לגבולות המדינה… שיחות עומק ויחסים נרקמים תוך ידיעה, שכאשר נחזור אל כורי מחצבתנו – יישארו בנו זיכרונות בלבד עליהם. בבחינת רחוק מהעין רחוק מהלב, או שהרקע למערכת היחסים הוא זה המאפשר אותה. רקע שאינו של הגבר ואינו של האישה. נייטרלי.
במקרה הזה הרקע הוא העיר הגדולה – ניו-יורק.

זוג מנותק

קרדיט: Pexels, Artem Beliaikin

כך גם היחסים שנרקמו בין יהודיה וערבי פלסטינאי, על רקע אדיש וקר, חסר כל שיפוטיות, הופכים להיות משוחררים בהרבה ממערכת יחסים תיאורטית, מקבילה בין שניהם, לו היו נפגשים בישראל.

אך אפילו בנכר, בניכור, אין מנוח. יש שיחות טלפון הביתה, בהן יש התלבטות האם להתפתל ולהסתיר את מערכת היחסים, או לספר עליה בפתיחות, באופן קליל, המרמז שככל הנראה זה לא משהו “רציני”. (אולי דיון בנושא מה זה אומר רציני  – אקיים באחד הפוסטים שלי בהמשך). יש בעיר הגדולה גם חברים מישראל, איתם נפגשים מידי פעם, והמפגש עם ילדיהם, דור ההמשך, בועט את השאלות על מערכת היחסים בה הגיבורה לוקחת חלק, ישר לבטן.
מפגש עם בני משפחה שמיד מעלה דיון פוליטי ערבי-ישראלי, שמכניס ללופ את הדרך בה בחרה הגיבורה ומתפתלת בה לאורך הספר כולו.
האם המשך החיים יכול להתקיים ללא האהבה הזו? האם היחסים האלה יכולים להתקיים ללא הרקע המנוכר והקר? או כל רקע, שלא יהיה ישראל, על שלל המורכבויות שבה, ההתנצלויות שאנו מרגישים חייבים בהן אל מול כל הקשרים החברתיים והמשפחתיים הרקומים כאן אלה באלה.

האם מותר לנו להיות בקשרים חברתיים שהינם פרטיים? או שחייבים להחזיק במסגרות אליהן אנו משויכים, כותרות שנאספו אלינו במהלך חיינו או ביום לידתנו.

איך זה נגמר – קראו, או הציעו בתגובות למטה.

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
4 תגובות

4 תגובות

  1. Avatar

    כליל קורן

    31/10/2020 22:46

    ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️

  2. קורנת

    01/11/2020 08:31

    אני חושבת שלאהבה אין דת, גזע או מין. אז נכון שבישראל זוגיות של יהודים וערבים זה לא דבר מקובל, אבל בארצות הברית לדוגמא זה לא מעניין אף אחד. אולי זה מראה כמה אנחנו גזענים? בכל מקרה העלית כאן נקודות חשובות למחשבה. אוהבת את כתיבתך ואת כתיבתך החכמה.

  3. Avatar

    מרינה

    06/11/2020 19:09

    מקסים!

    • Ronit Koren

      07/11/2020 06:19

      תודה רבה מרינה, אם אהבת, אשמח אם תשתפי את הקישור.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .