תרבות

איחולי שנה טובה צפויים בימי הקורונה: רק בריאות!

שנה טובה
קרדיט: David Lisbona, Flickr

הנה שוב מגיעים הימים של שיגור ברכות “שנה טובה”. הפעם אי אפשר לחמוק מהשאלה: איך מברכים ומתברכים בימי הקורונה שסופם אינו נראה? הברכה הכי צפויה תהיה, אני מנחשת: רק בריאות! איחולי הבריאות מומטרים בדרך כלל על חולים ומחלימים וכן על קשישים שזכו והגיעו לגיל המועד לתחלואים. הפעם, כנראה, כולם יאחלו: בריאות, בריאות, בריאות!

הברכות הצפויות יחרגו, כנראה, מהנוסח הנפוץ במקומותינו בימים ימימה. אבל אני מקווה שהפעם שוב לא אמצא את שמי בחברתם {המעליבה בהקשר הזה} של עשרות נמענים, רובם זרים לי,שותפי לברכה קבוצתית דיגיטלית שמשגרים חברים. ברכה מעין זאת הולמת בעיני ארגונים גדולים או עסקים. היא חלולה לחלוטין כאשר המברכים הם חברים {ממשיים, לא וירטואליים}. אני לא מוצאת בה כלום, רק מצוות אנשים מלומדה.

התקשורת הדיגיטלית, כידוע, היא מקרבת רחוקים מופלאה, ובה בעת היא מרחיקה קרובים. פלטפורמות דיגיטליות מאפשרות ברוב יעילות לחסוך את הטרחה הכרוכה בשיגור איחולים קצת אישיים. הן מאפשרות, בין השאר, חסכון בדיבורים. למה לדבר וללהג, אולי להסתבך,חלילה, בשיחת נפש טרחנית, אם אפשר להתנהל בהתכתבות?

העיתונאית השנונה דנה ספקטור קראה לסגנון התקשורת הזה “אפס ביחסי-אנוש”. במדורה הוותיק המתפרסם במוסף “שבעה ימים” של “ידיעות אחרונות”, היא סיפרה על חברה ששרויה בתקופת מצוקה. החברות {ביניהן גם דנה} מנסות לעודד אותה בכתב. כבר נזנחו האופציות של שיחות טלפון ואולי אולי אפילו פינוי זמן לפגישה. חברויות וירטואליות כמעט משכיחות טעמה של חברות אמיתית.

חודש ספטמבר אשתקד הפכו שדרות רוטשילד התל-אביביות ל”שדרת החדשנות”. לאורכן פוזרו מיצגי אמנות דיגיטלית, משחקי מציאות מדומה, הרבה עבודות של סטודנטים לתקשורת חזותית, עם מוזיקה אלקטרונית ברקע ותצוגות תאורה מרהיבות. הכותרת “חומר דיגיטלי” הוצמדה למיצב שהציבו שני סטודנטים לעיצוב הנדסי מ”שנקר”. לפי הטקסט הנלווה למיצב, השניים מנסים “לחקור את המרחב המתקיים בין שני העולמות: החומרי והדיגיטלי”.

באותו טקסט נאמר עוד שהעולם סביבנו הולך ונהיה דיגיטלי. משתנים תכנים וחוויות, גם דיאלוגים אנושיים משתנים.

צילום :Steve Jurvetson, Flickr

חדשנויות קודמות, כגון הטלוויזיה, אף הן נתפסו בעבר כמאיימות על דיאלוגים אנושיים. בימי טרום האינטרנט, בשנות התשעים הראשונות, סיקרתי בעיתון יום עיון שנושאו: השפעות הטכנולוגיה על חיינו. בין המרצים שם היה איש חינוך אשר  .שחזר בסגנון סטנד-אפ משעשע סצנה אופיינית שמתחוללת בסלון הביתי. אורח מקיש בדלת. הוא מתקבל בלבביות. מתיישב ומנסה לפתוח בשיחה. אבל כעבור דקותיים כבר מהסים את הנודניק  ב”ששש”… הלוא עיני המארחים נעוצות במרקע.

שידורי הטלוויזיה בישראל התחילו, כזכור, ב-1968. במשך שנים לא מעטות הם נתפסו כחידוש מסעיר. העיתונאי דורון רוזנבלום קרא לארצנו “טלוויזיה-לנד”. מינויים והדחות בערוץ היחיד טלטלו את הציבור לא פחות ממינויים והדחות בממשל. נביאי זעם הזהירו שהתמונות הזזות יחסלו את קריאת הספרים. עם הזמן והניסיון המצטבר הסתבר שהטלוויזיה היא המצאה נהדרת אם לומדים להשתמש בה בתבונה ובאופן סלקטיבי. לצפות בפנינים {ויש פנינים בטלוויזיה} לא לכלות זמן על הבלים ותפילות. ובקיצור-להיות צופים מידתיים. המידתיות חשובה, כמובן, בכל תחומי החיים.

האם מותר לקוות שהשימוש במיני פלטפורמות דיגיטליות אף הוא יילך ויתאזן ויהיה יותר מידתי, בדומה לשימושים בחידושי טכנולוגיה קודמים? ואולי המשתמשים יילמדו בהדרגה להציב לעצמם גבולות? אני לא מתיימרת לנבא. בכל-אופן נראה לי שקשה להשוות את השלכותיה של המהפכה הדיגיטלית להשפעותיהם על חיינו של חידושי טכנולוגיה קודמים.

כי הלוא כבר נאמר שהמהפכה הדיגיטלית  משנה את המין האנושי. שהיא לא פחותה בעוצמתה מהמהפכה התעשייתית אשר הצמיחה את מדינת האזרחים המודרנית.

“מה עוד ימציאו הבריות הללו?” נאמר בשיר של פינחס שדה. לך תדע…ובינתיים מהדהדות בראשי קובלנותיו של גדעון גרינפטר, חיפאי בן שמונים, שפורסמו  במוסף “שבעה ימים” של “ידיעות אחרונות”. גרינפטר אינו מצטייר בעיני כעוד זקן מנותק ונרגן. הוא הצליח להשתקם, במאמץ עילאי, מדימום מוחי קשה, והוא מציף את מערכות העיתונים במכתבים אינטליגנטיים ועדכניים.

הוא “מתקשה ומסרב, כדבריו, להשתלב בעולם המודרני ד’היום הניכר בניכור דיגיטלי בין אדם לזולתו, בהשתבללות אטומה בחסות הסמארטפון ועוד פטנטים היורדים לחיינו, לרדדם בגחמותיהם. כדי לעשותנו רובוטים דיגיטליים, מסוממי אלגוריתם בלתי אנושי בעליל”.

“מה עוד ימציאו הבריות הללו?” אולי מוטציות חדישות של דיאלוג אנושי? יהיה ודאי מסעיר, מאתגר, מרתק. יהיה מעצבן, מעמיק ניכור. מערער אוריינטציה של חסרי “אוריינות דיגיטלית”, ומבודד זקנים. מי יכול להתנבא?

אפשר רק להבטיח: משעמם זה לא יהיה.

שלומית טנא
נכתב על ידי
עיתונאית לשעבר, תל-אביבית יוצאת קיבוץ. כיום מרבה לכתוב על תופעות מעצבנות ומקוממות שממלאות את עולמנו. טוב להוציא קיטור, אבל רצוי לשמור על מידתיות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .