תרבות

התקופה הקולנועית ביותר

מצלם סרטון ביתי
גם אני רוצה סרטון ביתי. אלבום פרטי

כולם/ן חושבים/ות שהחיים שלהם/ן באמת מעניינים, האמת שעם קצת עריכה וזוויות צילום מעניינות אכן אפשר להפוך את החיים שלנו בתקופה ההזויה הזאת לשובר קופות.

הבעיה היא שהרוב מסתפקים/ות בישיבה מול מצלמת המחשב או הסלפי ובניסיון לשתף את הדעות המוזרות שלהם/ן על שעת המשבר ההזויה שפוקדת את כולנו.

אני ואשתי חטאנו גם כן ומצאנו את עצמנו בשבועיים האחרונים מקליטים סרטונים במסגרת תחרויות ופסטיבלים כאלה ואחרים ובעת שעשינו זאת לא יכולתי שלא להבין, שהקורונה הפכה את כולנו לאומנים/ות בדרך כזאת או אחרת ואכן זה מבורך ביותר.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי חושב איזה סרטון לצלם, איזה דמות לשים עלי. בתור אדם שעוסק בקולנוע, אני לא ממהר לצלם ולעלות סרטונים לפייסבוק בכל יום. שריטה בעייתית בראשי, גורמת לי לרצות לחכות לשעה בה התאורה הכי טובה ואחר כך לערוך בכדי שהסאונד ישמע כמו שצריך.

זום הפקות

סדר בזום, איחודים בזום, שיחות משפחה בזום, נראה שהאפליקציה אשר מבוססת על צילום הפנים שלנו בצורה לא מחמיאה וריאליסטית מידי הפכה לפופולארית ביותר בזמן האחרון ולא רחוק היום בו נראה את סרט הקולנוע באורך מלא שמצולם בעזרת אפליקציה זאת, רק עד אז, אבקש זאת מכולם/ן בצורה יפה, תנסו לגרום לחייכם/ן להיראות מעניינים יותר. משחקים עם התינוק, בדיחות בין החבר׳ה, הגשמת חלום וצילום תוכנית הבישול שתמיד רציתם/ן כול אלו אכן מעשים שראויים להערכה, אבל אין שום רע בלהכניס קצת אקשן לחיים, להפוך ליוצרים/ות אמיתיים/ות ולגרום לנחלת האלוהים הקטנה שלנו להפוך למעניינת קצת יותר.

אחרי הכול תקופת הקורונה היא תקופה בה פוליטיקאים/ות , מומחים/ות ואפילו רופאים/ות מבקשים להפוך לכוכבים/ות ולהצדיק את הדעות שלהם/ן.

 

בוראט, 2006, סשה ברון כהן

בוראט, 2006, סשה ברון כהן

 

תנו לי להגיע לטלוויזיה

“הישארו בבית” , “חיסון עדרי”, ” חייכם/ן ישתנו לעד”, ” מי ידאג לנו?”, יותר משחשוב לנו להראות את חיינו, חשוב לנו להפגין את דעתנו ודעתנו היא תמיד הצודקת ביותר. כל אחד מאיתנו ממהר להציף את פוסט הדעה שלו באלפי תיוגים לכל תוכנית חדשות כזאת או אחרת שקיימת. חברינו בפייסבוק כבר לא מספיקים/ות, אנחנו צריכים/ות את תשומת הלב של כל העולם. ואם הדעה שלנו תופיע בחדשות הרי שהיא צודקת. גם לכאן הקולנוע נחלץ לעזרתנו. בפני המצלמה אנחנו מתלבשים/ות בהתאם לדמות שאנו רוצים/ות לשחק, הטקסט שיוצא מהפה שלנו הוא כזה שאמור להיות טבעי אבל הוא מכיל סיסמאות פופוליסטיות שנועדו להביא תשומת לב אלינו, מידי פעם אנחנו מזיזים/ות את פנינו בכדי להביע רגש כזה או אחר.

הסצנה המרגשת מכולן

אם יש משהו אחד שהתקופה הזאת לימדה אותי, שכולנו זקוקים/ות לתשומת לב, לקרבה לאדם אחר, מחמאות מעולם לא הזיקו לאף אחד/ת. נראה שאלו זמנים בהם אנשים נהיים נחמדים/ות יותר אחד לשנייה, אולי אני טועה והעובדה שכול אחד/ת מאיתנו פשוט מצלם/ת את חיינו, גורמת לאחרים/ות להתחבר בצורה הכי נקייה שיש, בלי לשפוט, בהבנה שאלו זמנים בהם כולנו דומים/ות.

ביקורת בינג’ בקטנה-

ז’אנר המוקמונטרי: זהו זמן מצוין להסתכל על הסרטים/ סדרות בהם שחקנים/ות החליטו להביט לתוך המצלמה ולדבר אל הקהל. ז’אנר הדוקומנטרי לוקח את זוויות הצילום והעריכה המוזרה שקיימת בהם ומכניס לתוכם עלילה שדומה אבל שונה למציאות. באגף הסרטים אבקש להמליץ על “בוראט” של סשה ברון כהן, ” פעילות על טבעית”, ו-” פרויקט המכשפה מבלייר”.

באשר לסדרות אבקש להמליץ על: “המשרד”, ” מחלקת גנים ונוף” ו-“משפחה מודרנית”. צפייה בתכנים אלו תיתן לכם/ן הבנה עד כמה השימוש שאנו עושים במצלמה כיום, הוא הדבר הרחוק ביותר מביתי וטבעי.

 

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .