חינוך

ילדים זו שמחה?

ילדים
קרדיט: Alexas- Pixabay

פעם פעם לפני שנים רבות, כשהייתה לי פאת דורה על הראש, עם איפור מוגזם של עצמאות, בגיל שהיחסים שקיימתי היו בהסכמה ונחשבתי חוקית לקבל תלוש עם מספרים- הייתי סייעת בגן ילדים

אוי זה היה נורא,

אף פעם לא אהבתי ילדים יותר מדי. כשאחיינים שלי הגיעו תמיד איגפתי את החדר בכיסוי מיטה + שלטי אזהרה + כניסה מוקצבת בזמן. מעולם לא הייתי זאת שיודעת מה לומר לילדים, “קוצי מוצי” היה דיבור שגיר עבור חתול, כלבלב או תינוק מגודל עם פרצוף של טישו ורוד ורטוב.

פשוט לא היה לי את זה. את החמלה, את הרוך, את האהבה כלפי הזאטוטים הקטנים האלה שמעולם לא הבנתי את משמעות קיומם. ובתוך כל זה- קיבלתי עבודה להיות סייעת בגן. מי אני שאסרב לכזו הצעה? בת 20, ללא השכלה משמעותית, ללא עבודה משמעותית, צריכים לקנות לחם וחלב, כי דיי כבר לקחת עוף מהמקפיא של אמא.

אז התחלתי להיות סייעת בגן ילדים.

35 ילדים שקפצו מסביבי במחול שדים מטורף, כמו קניבלים סביב עצמות בשר בסיר מהביל. כמה רעש הם עשו הקניבלים הפרימיטיביים האלו, צרחה ארוכה שלא נגמרת, חיוך זדוני בצדי הפה וחיתול מלוכלך כהדרן.

אין לי מושג איך הגעתי לעבודה המועדפת הזו. היה יותר מתקבל על הדעת שהייתי ממשיכה לנום את שנתי עד 12:00 בצהריים. הרי ממילא משלמים לנו שכירות בשנה הראשונה לנישואים, ומה יקרה אם עוד כמה חודשים אקח מצרכים מחנות הבית של אמא?

למה לי לקום בשעה שרק הורים עייפים עם שקיות מתחת לעיניים קמים, לנסוע באוטובוס כדי לפתוח גן סגור ש- וואלה, לא עצוב לי לראות אותו עדיין שקט על בריח. איך שנאתי את העבודה הזו! לא חייכתי לילדים, לא חייכתי להורים, לא חייכתי לגננת, לא ידעתי שאני צריכה בכלל לחייך. לא ידעתי איך מכילים את הגמדים הנוראיים האלו שהקפיץ המכאני שלהם בגב לעולם לא נשבר או נמתח עד קריעה.

גם כשהגננת מספרת פרשת שבוע הם זזים ברטט בכיסא, מתכופפים לגעת ברצפה או מושכים לזאתי שקוראים לה שולמית בקשת המוגזמת שאמא שלה משום מה חשבה שהגיוני ומתאים למסלול האופנתי שנקרא “הגן של יהודית”.

ילדים עושים לי לחץ.

אולי מישהו ייפול וישבור רגל ואז אצטרך לנסוע איתו באמבולנס… איייייף אין לי כוח.

אולי מישהו יקיא ואז אאלץ להתכופף עם גליל נייר סופג ומגבונים ולאסוף את חתיכות העגבנייה הסרוחה עם מיצי הקיבה מארוחת הבוקר התזונתית. אולי מישהו ייחנק מאיזה חרוז ואז אצטרך להפעיל את זיכרון ההיימליך שאיני יודעת, עם ההנשמה שאיני יודעת וכללי ההחייאה שאיני יודעת..

אוי מה יכתבו עליי בעיתון? כמה חסר אחריות זה יכול להישמע. אולי אפילו יגישו עליי תביעה. כמה נורא.

ילדים

קרדיט: tolmacho – Pixabay

באופן קבוע הייתי מנקה את השירותים כשכל הילדים היו ב”שעת ריכוז”.

עלק שעת ריכוז, זו הייתה שעה שכולם היו במחנה ריכוז על כיסאות פלסטיק מכוערים, מנסים לשבת על דרגשים בצורת ספסלים ולחבק ידיים בתנוחת שילוב. בלי לזוז. זהו. בשעת הריכוז יכולתם למצוא תמיד את אלו שישבו עם פה פעור כשרוק נוטף בצדי הפה עד לסנטר והישר לצווארון השולחן משאיר אחריו כתם רטיבות. את אלו שנרדמו בתנוחה לא טבעית עם עורף על המשען, יד על הרגלית וחיתול בד עכור מלופף סביב הבטן.

יש את אלו המתחכמים שתמיד ידעו את התשובה עוד לפני שהגננת הייתה שואלת את השאלה, את אלו שהיו מרימים אצבע בהכנעה למרות שזה מימין כבר צעק את התשובה, את אלו שהיו משלימים את הגננת לא נכון: “היום אנחנו נספר על אברהם אב—-”

  • אווירון! כלי תעופה – אווירון!

ואת אלו שהיו תופסים בכיסא מלמטה וקופצים, כן כן, קופצים עם הכיסא! אחחח הרעש! עד היום קשה לי!
הקיצר, יום אחד, אחרי שניקיתי את השירותים משיורת הרדיואקטיבית של החייזרים המכוערים, החליטה ילדה בשם חנה לשבת על האסלה.

אויי ויי לי… טרם שטפתי את האקנומיקה מהאסלה! החומר החריף הוריד את הצבע בשמלת יום חמישי של חנה.

לא ידעתי שחנה נפגעה מהלוחמה הכימית שלי.

בצהריים, אחרי שאספתי עם מטאטא קש את כל החול והעלים מהשביל בחצר ואחרי שהדבקתי מדבקות על עבודות היצירה של הילדים (כן כן… לא הילדים שלכם מכינים את זוועות הקרטון שאתם מקבלים הביתה) קיבלתי טלפון נזעם מהגננת…

לא, חנה לא נפגעה עצמה מהחומר. כן, השמלה נהרסה. אמא שלה כועסת נורא. שמחה שאת כל כך נקייה ומנקה את הגן הקסום שלנו היטב אבל במטותא ממך, תמצאי תפקיד אחר.

אז מאז יש לי פרנויה מילדים. יותר נכון- מהרבה ילדים בחדר אחד שלא קשורים אליי באופן ביולוגי.

ביי.

הלכתי להדליק לזאטוטים שלי ערוץ לולי.

המצנזרת
נכתב על ידי
המצנזרת! לועסת כל מה שאסור/ שלא עבר ביקורת/ תמהיל מוסר/ צנזורה/ סלקציה/ משמרת הצניעות. בימים מנהלת שירות במשרד שומם. עם פאה וגרביוני ניילון מתייקת קלסרים בפיהוק. בלילות מתערטלת, לובשת גלימה מתנפנפת וביד קמוצה לאגרוף מסמנת באיקסים אדומים מחשבות אסורות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .