חינוך

היום האחרון של החופש

למידה
קרדיט: Julia M Cameron - Pexels

מחר תיפתח שנת הלימודים תשפ”א ואני מתרגשת כאילו לא הייתי בעבודה שנתיים. זה הרגיש כמו כל כך הרבה זמן הפעם, החופש הגדול. היה מלא זמן להתכונן. אז למה אני מרגישה שאני ממש לא מוכנה לשנה הזו?

1. חוסר וודאות

החוויה הזו של חוסר הוודאות מחזירה אותי תמיד לטירונות בצה”ל. אני לא יודעת מתי המפקדת תחליט להריץ אותנו או מה קורה אחרי ארוחת הצהריים. כאן אני באמת לא יודעת מתי הממשלה תחליט לסגור איזה מקום או בית ספר כלשהו או אזור אפילו ואצטרך למצוא פתרונות נוספים ללמידה.

אמנם כבר בתחילת הקורונה הכנתי מערכי שיעור שיכולים להיות מועברים מרחוק ואני מוכנה לכל תרחיש. אפשר להעביר מצגת בכיתה או בזום והעברתי את כל החומרים שלי למצגות וכלים אינטרנטים מגניבים במהלך החופש הזה. וזה מרגיש שהכל מוכן, אבל המציאות היא מורכבת יותר מכך ויש בעבודת ההוראה כל כך הרבה סוגים שונים של קהלים שמתמודדים כל אחד בדרכו עם חוסר הוודאות הזה ולא תמיד פנוי ללמידה.

אז גם הכלים הפסיכולוגיים שאני משתמשת בהם בדרך כלל יצטרכו להשתנות. אבל איך? מה הם צריכים? איך אעביר שיעור בכיתה ובזום בו זמנית? איך אצליח לתמרן את דרכי בין כל הקפסולות והצהרות הבריאות?

2. חוסר במגע

זה נשמע קריפי כשזה נכתב כך אבל חלק מהקשר הבין אישי שנוצר במהלך הלימודים בבית הספר כולל בתוכו מגע. אם זה תלמידה שצריכה חיבוק או תלמיד שמרגיש לא טוב ומבקש לבדוק אם יש לו חום. היה גם תלמיד שביקש ממני פעם לשים לו טיפות עיניים כי הוא פוחד לבד וחייב לשים. זה נשמע מצחיק אבל זה קורה כל הזמן כשאתה מבלה עם אדם לאורך שעות. במיוחד אם אני דמות סמכות שלפעמים הם רואים כמישהי לדבר איתה יותר מההורים או החברים שלהם. גם בינם לבין עצמם, בני הנוער מתחבקים ומתנשקים בכל פעם שהם רואים אחד את השני, הם עומדים קרוב ומחלקים אחד לשני צ’פחות צחוק כחלק מהרוטינה החברתית (המוזרה) שלהם.

אין את זה יותר. קרה לי שהצבעתי לתלמידה על משהו בספר (פוסט קורונה) והיד שלי בטעות נגעה בשלה. היא קצת קפצה אחורה ברתיעה ואני ישר התנצלתי וזה היה מאוד מוזר אוקוורד והיא ישר התנצלה גם ואמרה שזה הקורונה מלחיצה אותה ונהיו לי שני וי כחולים בוואטסאפ (נפל לי האסימון) שהקורונה הפכה את הכל לגמרי. עם זאת, זה נתן לי משהו לשים לב אליו יותר- אני צריכה להתרחק מהתלמידים יותר פיזית כדי לאפשר להם להתגונן מפני הפנדמיה הזו שמשתוללת בחוץ.

יד האלוהים

קרדיט: – Julia M Cameron Pexels

3. חוסר בזמן

בזמן הקורונה והלימודים שהעברתי בזום שמתי לב שברגע שמעבירים שיעור מרחוק הוא דורש הרבה יותר השקעה מבחינת הזמן. אני מקבלת הודעות וואטסאפ של תלמידים שלא יגיעו ומבקשים את השיעור מוקלט, כאלו שהגישו לי את המטלה ועוד לא קיבלו ציון ומה תהיה המטלה בשיעור הקרוב. הזמינות שלי עלתה מאוד בתקופת הקורונה לתלמידים והרבה מהזמן שלי הושקע בהתכתבות איתם או לדבר בטלפון (מה שעשיתי אולי פעם פעמיים בכל שנותיי כמורה פרה-קורונה). לעומת שיחות פנים מול פנים שיכולתי לקיים איתם בבית הספר פעם פעם לפני האפוקליפסה.

השיחות האלו בעיני הן המקום לשיחה אמיתית מלב אל לב עם התלמידים. זה תורם לכישורים החברתיים שלהם לדבר עם אדם מבוגר לא רק בהקשר של למידה. ולטעמי שם טמון החינוך האמיתי, ברגעים הללו. בדרך כלל ביום לימודים אספיק לקיים שתי שיחות כאלו, מקסימום, אם אף אחד אחר לא יתפוס אותי עם שאלות אחרי השיעור. כעת אני באמת לא יודעת איך אני אמצא את הזמן עם כל המטלות החדשות שיש לי בבית הספר בזכות קורונוש.

4. מוטיבציה

זה דווקא יש! הרבה ממנה. אני כבר ממש מחכה לחזור לעבוד. אני מבינה שזה לא יהיה אותו הדבר אבל אני מודה על כך שיש לי עבודה ושאני גם אוהבת את מה שאני עושה. ולמרות שאני לא מוכנה עכשיו, אני אהיה כשהכול יתחיל.

שתהיה שנה מצוינת!

המורה

יולזי
נכתב על ידי
יולזי, אשת איש וחתול, אמא, מורה, כותבת, מרגישה.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .