חינוך

אורתודוקסי רמלה- המכתוב (פרק#2)

אישה
Pexels: The Lazy Artist Gallery

אורתודוקסי רמלה-המכתוב (פרק #1)

שמתי את הציוד בפינה בחדר מורים, הספקתי להגיד בוקר טוב לכמה מורות שהיו שם והלכתי בעקבות רובלית. בחנתי אותה בסריקה מהירה, כרגיל מכף רגל ועד ראש עם עצירה קצרה לצבע הירוק שבעיניים. רובלית נראתה אישה מטופחת, בת עשרים ושמונה בערך, ששומרת על הגזרה שלה ומתאמנת לפחות שלוש פעמים בשבוע

“זה מוזר” מלמלתי לעצמי, לא חשבתי שנשים ערביות מתאמנות.
האמת שלא ידעתי כלום על נשים ערביות, חוץ מזה שכשהן מתחתנות הן הולכות עם כיסויי ראש- חיג’אב, בדיוק כמו נשים דתיות.

רובלית לבשה מכנסיים עם חגורה לבנה דקה רשמית וחולצה עם כתפיים רחבות כמו שרואים בסעודות של מלכים בסרטים ישנים. לא היה לה כיסויי ראש ולא היה לה מבטא כשהיא דיברה, היה לה רק ריש עמוקה-מתגלגלת כזו, כמו בחגיגות מימונה באשדוד שהוזמנתי והמבוגרות השמיעו בין “קולולו” ל”קולולולו”.

הלכתי אחריה עד שנכנסנו למעין שער מברזל למחסן של כיסאות ושולחנות.

-ברוך הבא לממלכה שלי. אהלן וסהלן!

-אהלן וסהלן! מהיום הממלכה של שנינו!

ראיתי את רובלית מרכינה את הראש מיד אחרי ההערה שלי והוצאתי שתי סיגריות כדי לצאת מהמצב המביך הזה- אני צריך להרגע קצת עם ההערות האלה ישר על ההתחלה. היא הוציאה מצת והדליקה לשנינו את הסיגריות, והשאכטה הראשונה הורידה ממני קילו וחצי של לחץ.

-אז מה אלכס, זאת הפעם הראשונה שאתה מלמד בבית-ספר?

-לא. אני מלמד גם בשני בתי-ספר באשדוד.

-יפה! גם שם אתה מלמד שח-מט?

-כן. רק שאטאראנג’ בינתיים, ואגב נותן שיעורים פרטיים במתמטיקה.

-וואלה?! יפה. וזו פעם ראשונה שאתה הולך ללמד בבית-ספר של ערבים?

נחנקתי מהסיגריה. השתעלתי לשנייה ורובלית ישבה מולי צוחקת בקול.

-מה מצחיק הרסת לי את השאכטה!

-אתה יודע מה זה שאכטה בכלל? אתה יודע ששאכטה זו מילה בערבית…

-ואללה לא יודע. מה זה שאכטה?

-ואללה… ואללה אם מחברים שתי נקודות בבעיה במתמטיקה, מה יוצרים?

-ישר.

-נכון. אז שאכטה זה קו.

-תמיד שמח ללמוד משהו חדש.

-ברוך הבא לאורתודוקסי רמלה, כל יום משהו חדש!

צחקנו בערך שתי דקות ואז הגיע הצלצול.

-טוב יאללה עוד עשר דקות מתחיל שיעור. אתה נכנס לז’2 ואז לז’1. שיהיה בהצלחה ונתראה עוד שעתיים. אל תתן להם לאכול אותך על היום הראשון.

-תודה! יש לי הרגשה שבאמת נהיה חברים טובים.

נכנסתי לז’2 וכל התלמידים שחזרו מההפסקה קמו- לא היה תלמיד אחד שדיבר וישר אמרתי לכולם לשבת.

זה היה מוזר- בתי-הספר שלימדתי באשדוד היו בתי-ספר יסודיים ולמרות שהמסורת של לקום לקראת המורה מתחילה גם שם מהחטיבה זה אף פעם לא היה כזה מופתי ופתאום החזיר לי זיכרון מבית-הספר התיכון שלי והתמונה שלי בשורה האחרונה, מחכה שכבר ישחררו אותי ויגידו לשבת.

התחלתי את השיעור ועשינו הכרות עם התלמידים. כולם שאלו אותי בהתחלה מה יש לי בקופסאות ומה זה הלוח הגדול הזה שהבאתי איתי ומשם כל המתח וההתרגשות שהיו לפני זה נעלמו.

שחמט

משחק המלכים- שאטאראנג’              קרדיט -Pexels: Yamil Duba

 

פיסת המידע הכי חשובה שיצא לי ללקט היה כשאחת הילדות אמרה שאורתודוקסי רמלה זה בית-ספר שכמעט כל התלמידים שלו נוצרים ושהם נחשבים לאחד מבתי-הספר המובילים בעיר- אם לא הכרתי ערבים יותר מדיי אז ערבים-נוצרים זה מונח ששמעתי אבל לא היה לי מושג מה זה אומר.

לפני שהספקתי למצמץ נגמר גם השיעור השני והצלצול להפסקה הגיע. ראיתי את כולם רצים להפסקה ואני השארתי את הציוד בכיתה, סגרתי אותה וירדתי לכיוון חדר המורים.

ראיתי את רובלית בקומה הראשונה עם תלמידה, ניגשתי אליהן וחיכיתי שיסיימו.

-את מכירה את אלכס?

-לא. מי אתה?

-הוא המורה שלכם לשאטאראנג’, שעה אחרונה היום הוא אצלכם. תדאגי שיהיה לו קבלת פנים מסוג ‘קאראחנה’.

-אין בעיה!

הן חייכו אחת לשנייה והתלמידה רצה במדרגות לחברות שלה.

-אז אני מבין שאת רוצה שיהיה לי שמח כל היום?

-יאללה בוא, נכין תה בחדר מורים וסיגריה עליי, תספר לי איך היה ואני אספר לך מה זה קאראחנה.

-אני מבין שבקצב הזה עם כל המילים שאני לומד כאן, אני צריך להביא מחברת ומשהו לרשום איתו.

-הגעת לבית-ספר חביבי, לא אמרו לך שזה הדבר הראשון שמביאים?

-רק שתדעי שכמעט כל המילים שלימדת אותי בינתיים אני מכיר גם ככה.

-“כל ישראל ערבים זה לזה” אלכס.

 

ירדנו לקומת הכניסה ורובלית אמרה לי להישאר בדיוק איפה שאני עומד בזמן שהיא עושה תה לשנינו. התחלתי לסרוק את התמונות שעל הקירות ולנסות להתבונן על הילדים קצת מהצד- רובם הולכים בג’ינסים, כאלה שאמא שלי הייתה לוקחת לתיקון כי “יש יותר קרעים מבד”,  חולצת בית-ספר עם כמה שיותר לנסות ולהסתיר את הסמל, בנות עם איפור מוגזם וכולם הולכים לכיוון הקפיטריה כאילו זה המסעדה הכי מדוברת באזור.

לפני שהספקתי לחשוב על הדמיון ביני כנער לבין מה שאני רואה בהפסקה באורתודוקסי, רובלית יצאה עם שני ספלים וסימנה לי לבוא איתה- את הדרך כבר ידעתי אז ניסיתי לקחת את הספלים ושהיא תוביל אבל היא משכה את הידיים שלה עם הספלים הצידה ואמרה “אתה לא יודע שאצל ערבים אירוח זה קדוש?”  החזרתי את הידיים שלי ובלעתי את הג’נטלמניות שלי בתוך הגרון, יש דברים שאסור להתווכח איתם ונשים זו הדוגמה הראשונה לדברים האלה.

סקייטבורד

יותר קרעים מבד וכולם הולכים לקפיטריה              קרדיט: Pexels: mahe haroutinian

הגענו לשער והתיישבנו על שני כיסאות מהמחסן.

-נו, אז לא אכלו אותך לארוחת בוקר?

-לא הפוך. תלמידים כאלה מנומסים, עומדים כשאני נכנס, מרימים ידיים כדי לדבר, אני לא רגיל לזה.

-אז למה אתה רגיל?

-לא יודע. אני מלמד בבתי-ספר יסודיים אני רגיל לבכי, מורות שצועקות אחת על השנייה ואז על הילדים מוציאות תסכולים מהבית. שקט פה, אני לא רואה את זה כאן. אם הייתי עכשיו שעתיים בבית-ספר אחר שאני מלמד בו הייתי כבר בחדר מנהלת לפחות שלוש פעמים ושולח מישהו החוצה להירגע.

-אורתודוקסי רמלה זה בית-ספר של ערבים-נוצרים. לפי התוצאות של הבגרויות זה אחד משלושת בתי-הספר הכי חזקים במחוז. גם אחד הגבוהים בארץ. תזכור שאצלנו הערבים יש כלל מאוד בסיסי- הבאת כבוד, קיבלת כבוד בחזרה.

-זו פעם ראשונה שאני עובד עם ערבים-נוצרים אני חייב להגיד לך.

-אתה עוד תתרגל. רק אל תהיה כמו המורים האלה שבאים עד שהם נתקלים בקושי ביום הראשון ואז לא חוזרים- זה עבודה עם ילדים, וילדים הם ילדים בכל בית-ספר ובכל שפה. יש להם רגשות וכשיש מקרה כזה הם לא שוכחים, והרבה מהם גם לוקחים את זה קשה.

לפני שהספקתי לענות הטלפון שלי התחיל לרטוט- ‘אמא’ הופיעה על הצג וקטעה את השיחה.

-רובלית אני חייב לענות. הפסקה הבאה אנחנו נפגשים כאן?

-חסר לך שלא! יאללה, ד”ש לאמא.

רובלית זרקה את הסיגריה למאפרה והשאירה אותי לבד עם מחשבות שלא היה לי זמן לתת להם מקום.

 

KingMil
נכתב על ידי
אשדודי אסלי. סופר, מרצה ואיש חינוך. לא נשוי כי רע לי גם בלי זה. בדרך כלל כותב על אהבה, על המציאות ועל מה שיושב על הלב.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .