חינוך

אורתודוקסי רמלה- המכתוב (חלק #3)

קרדיט:Pexels- Saeeed Karim

אורתודוקסי רמלה-המכתוב (פרק #1)

 

 

אורתודוקסי רמלה- המכתוב (פרק#2)

 

-הלו, אמא?

-מה נשמע?

-בסדר, מה קורה?

-נו, איך שם? אתה בסדר? עוד לא הרגו אותך?

-אמא די! מספיק עם השטויות האלה… את יודעת שזה בית-ספר של ערבים-נוצרים?

-טוב התקשרתי לבדוק שאתה חי. כשתבוא הביתה תספר. אם קורה משהו תיסע ישר לכאן.

-יום טוב אמא!

-אוהבת…

ניתקתי את השיחה ובדרך חזרה לבניינים שמעתי את הצלצול. תמיד אהבתי את העניין הזה בבתי-ספר, כשנשמע צלצול לסוף ההפסקה כל הילדים נראים כמו נמלים שאדם דרך להם על הקן והם רצים כולם בבת-אחת בבהלה.

גם השעתיים הבאות עברו ברגע ובצלצול להפסקה רובלית כבר עמדה מחוץ לדלת כשחיכיתי שכולם יצאו וסגרתי את הדלת.

-מה הקשבת למה שהיה בכיתה?

-קצת. יש לך את זה ואתה גם מצחיק אלכס, בגלל זה הם מתייחסים אליך ככה- ילדים אוהבים מג’נונים.

-טוב תקשיבי רובלית, את מורה למתמטיקה ואני הגעתי ללמד שח-מט אבל השיעור ספרות הזה חייב להפסיק להיום, זה יותר מידיי בשבילי לפעם אחת.

-חשבתי שאמרת שאתה יודע הכל. בוא לשאכטה, אתה רוצה תה?

-לא אני בסדר. תגידי, כמה שנים את כאן בבית-הספר?

-תשע שנים. מאז שסיימתי את התואר בהוראה.

-ואוו! אז מה את בת עשרים ו…

-שלושים ושתיים.

-באמת? את ממש לא נראית!

-מג’נון, אסור להביא מחמאות לנשים ערביות, לא לימדו אותך?

-מה? לא… אני מצטער, סליחה, לא התכוונתי…

-סתם צוחקת איתך! היית צריך לראות את הפנים שלך. אל תיקח אותי יותר מדי רציני, זה שאני לבושה באלגנט לא אומר שאני חייבת להיות רשמית.

-וואי את מג’נון בעצמך! מה את משוגעת? כמעט עשית לי התקף לב, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

-המורים בחדר מורים כנראה שיהיו בדיסטנס בהתחלה, אבל אל תיקח את זה אישי, זה חלק מהתרבות. ולגביי? אם אני בת שלושים ושתיים בלי טבעת על היד, בלי חיג’אב על הראש כי זה יותר של מוסלמים אם תהיה, ומדברת איתך כאן על סיגריה- כנראה שאני כבר חורגת קצת מהתרבות….

כשנשמע צלצול כולם מתפזרים כמו נמלים         קרדיט: Pexels- andre moura

 

שוב הצלצול קטע לנו את השיחה. היה לי כל-כך הרבה מה לשאול את רובלית אבל שנינו הינו צריכים לחזור לכיתות ונשארו רק עוד שני שיעורים אחרונים עד לסוף היום. “אני אכנס לכיתה שלך בשעה האחרונה, זו הכיתה שאני מחנכת” אמרה רובלית והלכה לכיוון בניין אחר.

השעה האחרונה הגיעה וכשנכנסתי לט’2 חשכו עיניי- יש רעש של מואזין ברקע וזו פעם ראשונה שלי אחרי הרבה מאוד זמן שלא שמעתי את הקולות האלה, הילדים צועקים אחד על השני, אף אחד לא עומד ואני מרגיש ששוב נכנסתי לכיתות שאני רגיל ללמד בהם באשדוד.

אחרי שרעש המואזין עבר ניסיתי כמה פעמים להשתיק את הכיתה אבל שום דבר לא עובד, אף אחד לא שם לב אליי וכולם ממשיכים להתעלם ממני. איפה רובלית? היא לא אמרה שהיא הולכת להיכנס? בזווית העין אני רואה את התלמידה מההפסקה הראשונה ומתחיל לראות מטוסים מנייר שעפים לכיוון שלי ומסיבת טבע בסגנון קאראחנה בתוך הכיתה.

“כוסאמק!!!”

שיחררתי צעקה לאוויר.

כל הכיתה בשוק וגם אני עומד בהלם.

מה אמרתי? מה צעקתי?

-תשבו בבקשה.

התלמידים מסתכלים עליי בהלם ומתיישבים.

איזה בושות, איך יכלתי לצעוק את המילה הזו? לא יכולתי לבחור משהו יותר..

-הכל בסדר כאן?

אני רואה את רובלית נכנסת לכיתה במהירות ומסתכלת על הילדים ועליי.

-אני… אני… היה רעש כשנכנסתי וניסיתי להרגיע את…

-המורה הוא אמר “כוסאמק” מול כל הכיתה!

אני רואה מולי ילדה שלפני שנייה היתה עסוקה בלצעוק לחברה שלידה כל מיני מילים שאני לא מבין, יושבת עם מבט נגעל בעיניים ומסתכלת עליי.

-אני לא רציתי…

-אלכס בוא איתי בבקשה. תישארו לשבת, אני פה מחוץ לדלת ואני לא רוצה לשמוע מילה.

אני יוצא אחרי רובלית, עם פרצוף מבוהל ויד על המצח, ואני רואה אותה סוגרת את הדלת ומסתכלת עליי במבט רציני וחודר.

-אלכס אתה מבין שאתה בבית-ספר ערבי?

-כן.

-אתה יודע מה המשמעות של מה שצעקת?

-כן. לא. אני לא התכוונתי ל..

-תראה. אני מבינה שזה היום הראשון ויש הרבה לחץ. זו גם הכיתה שלי והיא ממש לא הולכת להיות קלה- לא אחרי ההתחלה הזו, אבל קח את עצמך בידיים, תחזור לשם ותתנצל בפניהם כי מגיע להם את המינימום הזה. נתראה בסוף היום.

זה המכתוב שלך                                             קרדיט: Pexels: Tyler Lastovich

 

נכנסתי לכיתה והתחלתי לחוות את השיעור הכי קשה שהיה לי בחיים.

הילדים לא משתפים פעולה, ההתנצלות שלי לא התקבלה בכלל וכולם מחכים שהשיעור ייגמר. אני בעצמי מת לסיים את השיעור הזה ולעוף הביתה- רמלה היית נחמדה ושמחתי להכיר. אורתודוקסי, נתראה בגלגול הבא.

כשמגיע הצלצול הילדים לא מסתכלים עליי בכלל, לוקחים את התיקים שלהם והולכים בלי להגיד כלום- סיום קשה ליום שכמעט עבר חלק.

אני יורד עם כל הציוד ובכניסה של חדר המורים רובלית מסתכלת עליי.

-בוא אני אלווה אותך לשער.

-רובלית אני מתנצל. סליחה! אני לא יודע איך זה יצא, רציתי בכלל..

-אלכס, תעצור. הכל מובן. את היום הזה סיימת. לך הביתה, תנוח, תחשוב, תנשום. רק אל תשכח שני דברים כשאתה חוזר לכאן בשבוע הבא- באורתודוקסי רמלה אם נותנים כבוד מקבלים כבוד בחזרה, ובאורתודוקסי רמלה לומדים ילדים- אז זו הקללה הראשונה והאחרונה שיוצאת לך מהפה כשאתה כאן.

-אני לא רציתי בכלל להגיד את זה! זה יצא לבד! ואני אומר לך את האמת עכשיו, אחרי מה שאמרתי אני לא כל-כך בטוח שאני אהיה כאן בשבוע הבא. אולי זה באמת גדול עליי ואני צריך להישאר בכלל באשדוד.

-אני יודעת שתהיה פה שבוע הבא.

-מה? למה? איך את כל-כך בטוחה?

ביקשת שאפסיק עם השיעור ספרות, אבל זה ה’מכתוב’ שלך.

שלושים ושלוש דקות לקח לי להגיע לחוף גיל באשדוד ושעה וחצי ישבתי על הספסל הימני עם חפיסת סיגריות ומצת ירוק שכתוב עליו “מכבי חיפה” לפני ששוב הרגשתי שהטלפון שלי רוטט.

-כן אמא.

-אתה חי?

-כן אני חי.

-ברוך השם! אז למה אתה לא עונה לטלפון!?

-רק עכשיו קיבלתי שיחה. למה את צועקת?

-כי התקשרתי אליך מאה פעמים וכל היום אתה ברמלה. מה אתה רוצה שאני אעשה? למה אתה לא יכול להתקשר? דיי כבר אלכס אני רוצה להפסיק לדאוג לך!

-טוב אמא תירגעי,כמה דקות אני בבית.

-ביי!

למה תמיד עם הראש בקיר!?                               קרדיט: Pexels-Isa Sebastião

 

אספתי את עצמי מהחוף וחזרתי הביתה. שכחתי שאסור להשאיר את אמא דואגת.

בכניסה חיכתה לי אילנה עם אותן עיניים שהיו לה כשחזרתי בפעם ראשונה מהטירונות.

-בוא הכנתי לך לאכול. לך תשטוף ידיים ותספר לי איך היה.

-אני לא רוצה לאכול אמא. היה בסדר גמור. פגשתי שם מורה למתמטיקה ממש נחמדה אבל היה לי שיעור אחרון ממש לא טוב.

-למה אתה לא רוצה לאכול? אכלת בחוץ?

-לא.

-נו אז מה קרה?

-לא יודע. נכנסתי לכיתה והיה רעש של המואזין וכל הכיתה ואיכשהו צעקתי קללה בערבית.

-מה זה מואזין? קיללת מול הילדים!? ועוד ביום הראשון?

-כן מול הילדים. מואזין זה מה ששומעים מהמסגד, די אמא היה יום קשה, בואי נדבר על זה אחר-כך.

-אמאלה! מסגד? ולא הרגו אותך? אתה הולך לחזור לשם בשבוע הבא?

-למה חפירות ישר?

-לא חפירות, רק רוצה לדעת אם קיבלת שכל או שגם שבוע הבא תעשה לי התקף לב ואני אחכה לערב לדעת אם אתה חי או שאני צריכה להזמין לך חלקה.

-גם אני אוהב אותך אמא.

כל השבוע חזרתי לחוף והרצתי בראש את השיעור האחרון.

איך זה הגיע לשם? איך הוצאתי את זה מהפה? מה קרה שם? מה גרם לי בכלל להגיע מנקודה ממש גבוהה לתהום? מה הילדים חושבים עליי? הם שונאים אותי? ומעניין מה רובלית חושבת ואיך היא בכלל יכלה לדבר איתי בסוף היום אם זו הכיתה שהיא מחנכת בה? למה הלכתי לשם? למה אני חייב תמיד כמו חמור-ראש בקיר? מה עושים עכשיו?

 

KingMil
נכתב על ידי
אשדודי אסלי. סופר, מרצה ואיש חינוך. לא נשוי כי רע לי גם בלי זה. בדרך כלל כותב על אהבה, על המציאות ועל מה שיושב על הלב.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .