חינוך

אורתודוקסי רמלה- המכתוב פרק #4- פרק אחרון לעונה

קרדיט:Pexels- Vlad Dediu

כשקמתי בבוקר שבו הייתי צריך לחזור לרמלה, שתיתי קפה ופתחתי מהר את הדלת, לא רציתי שאמא שלי תעשה לי פרצופים ותצ’קצ’ק כל שנייה- הספיק לי שבוע שלם של זה, אבל לפני שהספקתי לסגור אילנה כמו קוסמת כבר הייתה בפתח של הדלת ואיחלה לי יום טוב. “תודה” אמרתי לה ויצאתי לרכב.

בנסיעה לרמלה כל המחשבות עלו ביחד וכמעט שוב נכנסתי לבור בכביש אבל שנייה לפניי זה הספקתי להתאפס ולעקוף אותו. כשנכנסתי לבית-הספר רובלית חיכתה לי עם כוס תה וחיוך.

-ואוו. איזו קבלת פנים. בוקר טוב רובלית!

-אהלן וסהלן!

-סיגריה?

-יאללה. חיכיתי לך שתבוא ותציע.

הלכנו לפינה שלנו אבל לפניי שנכנסנו דרך השער רובלית עצרה והסתובבה אליי.

-אלכס אתה זוכר את שני הדברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר?

-אסור לי לקלל וכבוד.

-מברוק. עכשיו בקשר לדבר השני- יאללה תפתח את השער תביא קצת כבוד למורים יותר מבוגרים ממך.

צחקתי ופתחתי את השער לממלכת פינת העישון שלנו.

-מי אמר לך שאת יותר מבוגרת?

-אלכס, יא עיוני, אתה ילד בן עשרים ושש, יש לך לב רחב, אתה אוהב את כל מה שאתה לא מכיר ביחד עם התספורת שלי, ולמרות שאתה חושב שזה יקרה מתישהו- אמא שלך לא הולכת להפסיק לדאוג לך בחיים.

-איך ידעת מה הגיל שלי? ולמה את חושבת שאני אוהב את מה שאני לא מכיר? ויש לך תספורת מגניבה באמת…

-ראיתי איך בחנת אותי היום וגם שבוע שעבר יא עיוני. ושמחה שאהבת.

-לא מפספסת שום רגע את רובלית. סחטיין! ומה לגבי הגיל? איך פגעת בול?

-יש לך קיה פיקנטו.

-מה זה קשור לגיל?

-צבא, ארבע שנים עבודה, רכב ראשון- והמספר שלך חדש דנדש.

-תקשיבי רובלית… שאפו! אי אפשר לא לבחון אותך את מרשימה! אבל את יודעת את זה לא?

-כן, יודעת. זה מה שאמרתי לך על חריגה קלה? אני גם אוהבת ומסתדרת איתה ממש טוב, למרות שלא תמיד יודעת למה.

-מה זה? זה מטורף כל הגילוי הזה שעשית פה בשנייה. ואת גם נראית טוב אם כבר מדברים על זה, נשים בצד שנייה את המחמאות לנשים ערביות.

הצלצול הופיע ברקע ורובלית קצת הסמיקה, כיבתה את הסיגריה שלה במאפרה ואמרה “ז’2 ואז ז’1, בלי פאדיחות היום ונתראה בהפסקה”.

בחורה יפה

כשכולם יצאו רובלית עמדה מחוץ לדלת עם חיוך   קרדיט: Ali Pazani

היום עבר בהצלחה ולרובלית היה איזה מבחן בית-ספרי ככה שבהפסקה עישנתי עם עצמי, ורק לפני השיעור האחרון היא ניגשה אליי.

-אל תשכח, כמה שיהיה לך קשה, אתה כאן כי זה המכתוב שלך.

-מכתוב זה גורל, בדקתי במילון בשבוע שעבר. מה זה בכלל אומר גורל? זה שאני כאן ומדבר איתך זה גורל? זה לא בגלל שרציתי להגיע לפה? זה לא קשור לזה שקמת בבוקר ורצית לבוא?

-מכתוב זה יותר מגורל. זה מה שהייעוד נותן לך. זה חזק מהרצון.

-אני לא מאמין בזה. זה כמו להגיד שזה מה שאלוהים אומר, אני לא איש דתי, אני לא חושב שיש אלוהים.

-תקרא לו אלוהים, תקרא לו אללה תקרא לו מה שאתה רוצה. אלוהים זה הגרעין שיש לך בתור בן-אדם, תאמין או לא תאמין.

-רובלית את מורה למתמטיקה. איך את מבינה באלוהים ובגורלות ובייעוד כל-כך? איך את כל-כך בטוחה בעצמך? ואם כל מה שאת מדברת עכשיו לא באמת קיים?

-אל תשכח שאתה בבית-ספר אורתודוקסי רמלה, ופה כל יום לומדים משהו חדש.

מורה אחרת הופיעה בשער וקטעה את השיחה שלנו ורובלית אמרה שהיא חייבת לרוץ לכיתה נוספת.

נכנסתי לכיתה ומצאתי את עצמי מול שלושים תלמידים עומדים וכועסים.

עד סוף השיעור אני ניסיתי ללמד אותם שאטאראנג’ והם ניסו לגרום לזמן לעבור מהר יותר.

הזמן עבר לאט יותר. הרבה יותר לאט.

כשחזרתי לאשדוד, נסעתי לשבת על החוף והתקשרתי לאמא שלי כדי שתירגע.

-נו בשתי מילים, אתה חי? איך היה?

-היה בסדר אמא. אני בחוף, אני אחזור בערב.

-ומה עם אוכל?

-אני אמצא משהו במקרר.

שבוע אחרי זה הכל התנהל באותה צורה- בוקר טוב עם המורה למתמטיקה וסיגריה בפינת העישון, יום מעולה עם כל הכיתות, שיעור אחרון עם תלמידים ששונאים אותי.

השגרה של שאטאראנג’ שבועי התחילה להיות קבועה ואפילו אילנה המודאגת הפסיקה לשאול אם אני חי כל פעם. היא ראתה שאני נהנה כשאני חוזר משם והייתה שואלת “איך עבר היום?”. נראה היה כאילו גם היא מתחילה להתחבר לאורתודוקסי-רמלה וכל פעם מחכה לשמוע חוויות.

גולש

לא משנה כמה מכות יהיו בדרך                                                            קרדיט: Pexels-Luan Oosthuizen

באחד מהימים שהגעתי לרמלה, בכניסה לבית-הספר ראיתי שתי חבורות מהכיתה של רובלית מתנהגות בצורה מאוד חשודה. התקרבתי אליהם ושאלתי אותם אם הכל בסדר והם נבהלו ואמרו שהכל כרגיל ושהם מחכים לשיעור שלנו.

זה היה מוזר- שקר מעולם לא נראה לי שקוף כל-כך, ועקבתי אחריהם עם העיניים כדי להבין מה קורה.

בפחות ממאית שנייה זה קרה- ילד אחד מהחבורה הראשונה צעק משהו ורץ לעבר ילד אחר מהחבורה השנייה ושניהם התחילו לריב מכות. החבורות שמסביב חיממו את העניינים בצעקות וכפיים ואני זרקתי את כל הציוד שלי ורצתי להפריד.

מצאתי את עצמי עומד בין שני הילדים, מקבל אגרוף מכל צד, כולם קופאים בהלם, ורובלית שוב צצה משום מקום ומסתכלת עליי כדי לקבל תשובות.

-אלכס מה קרה?

ראיתי את שני התלמידים מסתכלים עליי עם פחד בעיניים ואת החברים שלהם מסביב בהלם גם.

-לא קרה כלום.

-לא היו פה מכות? שמעתי צעקות ורצתי! אתה בטוח שלא היה שום מקרה אלימות? אני צריכה לדווח אם היה.

-לא היה שום דבר. תביאו לי רק כוס מים בבקשה, אנחנו נסגור את זה כמו ילדים גדולים בכיתה היום. נכון?

שני הבנים הנהנו עם הראש וחזרו תוך רגע עם שתי כוסות מים והחבורות התפזרו לכיתה כאילו לא היו שם.

כשהגיע השיעור עם הכיתה ברגע שנכנסתי כולם עמדו בדממה- זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי בקבלת פנים הזו מהכיתה היחידה שהתחלתי בה ברגל הכי שמאלית.

“שבו” אמרתי, וכולם התיישבו עם מבט של ציפייה.

-טוב, אז בשאטאראנג’, יש שני מלכים. לכל אחד יש ממלכה משלו, חבורה שהוא משתייך לה בשפה של היום. כל אחד מהמלכים מנסה להרוס את המלך השני. בסוף המשחק, כשאחת מהחבורות מנצחת ויש הכרעה בין מלכים לוחצים ידיים. מישהו רוצה לספר לי למה קיבלתי שני אגרופים משני המלכים מהחבורות השונות היום בבוקר?

כולם שתקו.

גם אני שתקתי.

“הוא קילל את אמא שלי אז הרבצתי לו” אמר פתאום אחד מבעלי האגרופים שפגעו בי.

-הבנתי.

“הוא התחיל ראשון” צעק השני ולפני שהכיתה שוב הפכה לקראחנה דפקתי על הלוח עם היד ושוב כל המבטים ננעצו בי.

-אני אספר לכם סיפור קצר. כשהייתי בכיתה ט’ היה לי ילד בשכבה שבהפסקה ליד כל החברים שלי קילל את אמא שלי. אצלי בשכונה שגדלתי בה אסור לדבר על אמהות, זה כלל שכל מי שגדל בשכונה יודע בשיעור הראשון בתחילת שנה כשנכנסתי לכיתה ואמרתי את מה שאמרתי- עברתי על הכלל של השכונה שבה גדלתי. אתם בתור כיתה לא סלחתם לי כשהתנצלתי ושתדעו לכם שאני גם לא יכול לסלוח לעצמי. לי סיפרו שבאורתודוקסי רמלה מי שמביא כבוד מקבל כבוד, וזו הפעם האחרונה שאני שומע שקללה של מישהו זו הסיבה שמישהו מחליט להרים ידיים על מישהו אחר. מה שהיה בבוקר נשאר כאן בינינו ככיתה. זה ברור?

כל הכיתה הנהנה עם הראש.

-ומה עשית לילד הזה שדיבר על אמא שלך? אתה לא נתת לו מכות? לא רבת איתו?

 

יד לוחצת יד

שאטאראנג’. כשיש הכרעה לוחצים ידיים                                קרדיט: Pexels-Savvas Stavrinos

 

 

-בשאטאראנג’, גם אם הפסדת אתה לוחץ ידיים ליריב, ובכיתה ט’ התעלמתי והלכתי משם. זה לא היה קל, אני לא אשקר לכם, אבל אם אתה רוצה להיות מלך אמיתי אתה צריך לדעת גם להתנהג כמו אחד.

בסוף השיעור כשהגיע הצלצול ניגשו אליי כמה מהתלמידים ואמרו לי “תודה רבה”- זאת היתה פעם ראשונה שמישהו מהכיתה של רובלית פנה אליי מחוץ לשיעור.

כשכולם יצאו רובלית עמדה מחוץ לדלת עם חיוך.

-למה את מחייכת?

-סתם…מחכה ללוות אותך לשער.

-עמדת ליד הדלת עוד פעם?

-אולי.

-ואת הולכת לתת לי הרצאה שמקרי אלימות בבית-סםר חייבים להיות מדווחים הלאה?

-לא. אני רוצה להגיד לך שכמו שהיתי בטוחה שתחזור אחרי השבוע הראשון שבאת, ככה אני בטוחה עכשיו יותר מתמיד שלהיות מדריך זה המכתוב שלך.

-ומה איתך רובלית? מה המכתוב שלך?

-אני? אני עוד לא גיליתי את המכתוב שלי. יש לי עוד דרך להבין מה הוא.

-המכתוב שלך הוא לגלות לאחרים את המשמעות של המכתוב, ולגרום להם לראות אותו גם כשעננים מסתירים אותו באופק.

-ואללה? ואיך אתה כל-כך בטוח שזה המכתוב שלי?

-ברוכה הבאה לאורתודוקסי רמלה רובלית- כל יום לומדים משהו חדש.

-שוקרון יא אלכס.

-מ’ינפאדיקע יא רובלית.

כשחזרתי לאשדוד לא עצרתי בחוף אלא ישר חזרתי הביתה. אמא שלי חייכה אליי כשפתחה את הדלת.

-נו, איך עבר עליך היום? נהנית?

-היום קיבלתי אגרוף אחד מילד אחד ואגרוף אחד מילד אחר אמא.

-מה!?

-כן. הפרדתי בין מכות בשער בית-ספר.

-בני כמה הם היו?

-בכיתה ט’, חמורים גדולים.

-אז למה נכנסת לזה? למה היית חייב לעשות את זה? יש לך אפילו סימן מתחת לעין עכשיו אני רואה. חתיכת סימן!

-אמא זה לא חשוב. לא הייתי חייב לעשות את זה, זה המכתוב שלי- אין לי לאן לברוח מזה.

-מה זה מכתוב? זה עוד מילה בערבית?

-זה כמו גורל. רק שזה יותר חזק מזה.

-אז עכשיו אתה גם מאמין בגורל?

-זה לא קשור לאמונה אמא. זה פשוט מה שכתוב לי, וזה יותר חזק מגורל- זה ייעוד. זה חזק מאמונה או רצון.

-ובוא תספר לי מה בדיוק כתוב שם? שאתה צריך להפריד בין מכות ולקבל בעצמך על-הדרך? זה הייעוד שלך? עד שתקבל מכה מספיק חזקה?

-לא אמא, כתוב שם שאני צריך להדריך אנשים, ולא משנה כמה מכות או קשיים יהיו לי בדרך.זה מה שמכתוב לי.

KingMil
נכתב על ידי
אשדודי אסלי. סופר, מרצה ואיש חינוך. לא נשוי כי רע לי גם בלי זה. בדרך כלל כותב על אהבה, על המציאות ועל מה שיושב על הלב.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .