חינוך

אורתודוקסי רמלה-המכתוב (פרק #1)

קרדיט: James Wheeler

לא חלמתי להיות מורה אף פעם אבל ידעתי שאני הולך להדריך אנשים. זה מה שהגורל בחר לי וזה מה שהיה טבוע בי. כמו שיש אנשים שנולדים עם יכולות ספורטיביות יוצאות מן הכלל או אנשים בעלי ידיי זהב אשר יכולים לתקן כל דבר שנשבר או התקלקל בבית, או כמו שיש אנשים שנולדו להיות ציפור נפש חופשיה ולעסוק באמנות ובכתיבה, ככה הייעוד שלי היה להדריך ולנסות להורות ולהראות לאחרים את הדרך הנכונה

בית-ספר אורתודוקסי רמלה היה המקום שגיליתי את הייעוד הזה שלי והמשמעות של ה’מכתוב’ שלי.

לא תכננתי לנסוע ולהדריך ב”בית-ספר של ערבים”. לא חסר לי את האקשן שלי באשדוד וגם שירתתי בקרבי בצבא והמחשבה הייתה קצת מרתיעה בהתחלה, אבל כשהחברה שהעסיקה אותי בהדרכות הציעה לי משכורת גבוהה פי שתיים בשביל להיכנס יום שלם וללמד שאטאראנג’- שח-מט בשפה הערבית, לא הייתה שם אפילו התלבטות מצידי.

לאמא שלי לעומת זאת הייתה התלבטות קשה. התלבטות בשביל שניים אפילו.

-בשביל מה אתה צריך את זה? אין לך מספיק הרפתקאות בחיים? מאיפה אתה יודע מה יעשו לך שם!? תישאר באשדוד ותפתח עוד קבוצה של שחמט, לא חסר פה אנשים שרוצים ללמוד. לנסוע לרמלה בשביל ללמד ‘שאטרא’ איך אמרת? זה אפילו לא נשמע נורמלי! תישאר כאן, מספיק כבר היית גיבור, די, תן לי להפסיק לדאוג לך, תעשה לי טובה.

אילנה, אמא שלי, היא אישה דאגנית. היא כמו כל אמא, שממש רוצה שהילדים שלה יצליחו אבל מאוד פוחדת שמשהו יקרה, ואת זה צריך להכפיל בחמש כשמדובר באילנה, כי בלורוס, הארץ שבה נולדנו, גובלת עם פולין, ואמא שלי שאבה את כל הדאגות שלה מהגבול הזה, וגם זה גבולי כי יש לה עוד כמה דאגות בלי קשר לאלה.

בסך-הכל יכולתי להבין אותה כי אחרי שנפצעתי בצבא ונאלצתי להשתחרר מוקדם מהשירות ישירות לבית החולים, ואחרי שלקח לי ולכל המשפחה המון זמן להשתקם מהסיוט הזה, אמא צריכה קצת חופש. אילנה לא רובוט, גם אמהות בלורוסיות-פולניות לא יכולות לתפקד כשהן דואגות לילדים שלהן כל היום.

וזה גם לקח כל-כך הרבה זמן עד שחזרתי לתפקד, כל הימים האלה שעשיתי הכל לאט, בקושי מצליח לפתוח עיניים בבוקר, זז בעצלתיים, מכריז על קשר רציני עם המקרר. אני זוכר את הימים האלה,  “שוועיה שוועיה” הייתי עונה כשהיו שואלים אותי מה שלומי.

-מה זה שוועיה שוועיה?

-זה “לאט לאט” בערבית.

-מאיפה אתה יודע ערבית?

-אני לא, אבל ככה זה נשמע לאט יותר ככה.

ועובר זמן, ובאמת לאט לאט אתה שוכח. לא בדיוק שוכח כי זה הרי תמיד הולך איתך, החוויות, הקולות, הזיעה, החלומות, הענן הזה מעל הראש שלך… לא שוכח אלא יותר מנסה שלא לחשוב על זה, למצוא דברים אחרים שיכולים למלא את החור העמוק שנוצר לך בנפש שמתכנסת פנימה.

-טוב אמא הלכתי אני מסיים שם היום וישר הולך לשבת קצת בים. אחזור בארבע בערך.

-תתקשר בהפסקות, בהצלחה. אם קורה משהו תחזור ישר הביתה!

-די אמא דיייייי, תפסיקי עם זה, הכל יהיה בסדר.

-טוב, בהצלחה.

משחק המלכים- שאטארנג’     קרדיט: Pexels-Pixabay

 

היום הראשון בבית-ספר הוא תמיד היום הכי קשה.

הכנתי את לוחות השח-מט עם הכלים עוד בערב שלפני ושמתי הכל ברכב ביחד עם הלוח הגדול של המדריך. בנסיעה מאשדוד לרמלה ההתרגשות של היום הראשון עלתה לי לראש, הרמתי את הווליום ברדיו למקסימום והתחלתי לתופף על ההגה- זה תמיד מרגיע אותי כשאני בנהיגה.

החששות לגביי התרבות השונה, הילדים, חדר-המורים, השפה הערבית שאני הולך לשמוע… “יהיה בסדר, קטן עליך” אמרתי לעצמי ושתי דקות לפני ההגעה, בפניה שמאלה לרמלה מכביש 412, כמעט עפתי יחד עם הלוחות הכלים והפול-ווליום ברדיו, היה שם בור בכביש שפגשתי בפעם הראשונה- נעים מאוד, אני המורה לשאטאראנג’.

שח-מט הוא משחק מאוד פשוט.

אני אישית למדתי לשחק בגיל ארבע מצפייה באבי ואחי משחקים. יום אחד ניגשתי ללוח ועשיתי שני מהלכים בעצמי ומההתלהבות שאני באמת מבין ולא עושה סתם מהלכים, רשמה אותי אמא שלי לחוג. שנה וחצי אחרי שעליתי לארץ ובתקופת השיא שלי בחוג לקחתי מקום ראשון או שני בארץ עד גיל שש.

זה היה ההישג הכי גבוה שלי במשחק-המלכים, כי למרות שכשעברנו לאשדוד רשמו אותי לחוג נוסף ולמדתי שם עד גיל שש-עשרה, לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה המטאורית הזו של הילדות (מקום ראשון באליפות נס-ציונה הפתוחה בחנוכה בגיל שלוש-עשרה לא נחשב).

שיער חום מרוח בקרם תלתלים               קרדיט:Pexels- sergio souza

 

-אתה המורה שח-מט?

-כן אני אלכס, אני המורה שאטאראנג’.

-מצחיק! אתה יודע לדבר בערבית אלכס?

-לא.

-אז איך ידעת להגיד שאטארנג’ בלי מבטא ישראלי?

-התאמנתי מול המראה אתמול משהו כמו שעתיים.

-גדול! אני רובלית, המורה למתמטיקה כאן.

-נעים מאוד רובלית.

-נעים מאוד! אהלן וסהלן! אתה כבר יודע מה המערכת שלך ולאיזה כיתות אתה נכנס?

-אהלן וסהלן! האמת שלא. אני אגיד לך את האמת אני כל-כך מתרגש מהיום כל-כך, שאני מת לסיגריה מהשנייה שנעלתי את הרכב, ואני בתוך בית-ספר אז אני לא יודע איפה פינת העישון.

-זה מדהים, אין לך מבטא בכלל. בוא שים את כל הציוד ואני אראה לך. יש לי הרגשה שאנחנו נהיה חברים טובים.

-בכיף! מה בגלל המבטא או שגם את מתרגשת?

-לא זה ולא זה, גם אני מעשנת… וביחד איתך אני כבר לא המורה המעשנת היחידה בבית-ספר…

 

KingMil
נכתב על ידי
אשדודי אסלי. סופר, מרצה ואיש חינוך. לא נשוי כי רע לי גם בלי זה. בדרך כלל כותב על אהבה, על המציאות ועל מה שיושב על הלב.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .