חינוך

החרם

תמונה שלי מ"מסע בראשית" משנת 2009

יומני היקר, לפני כשבוע היה זה יום ה-1 לספטמבר, יש כאלה שהיה זה יום שמח עבורם ויש כאלה שזו הייתה ונותרה סוג של צלקת שלא מגלידה גם ברבות השנים. בין אם זה בשלב בית הספר היסודי, שלב חטיבת הביניים, או שלב התיכון לכל שלב יש את ה-1 בספטמבר שלו

תעצמו רגע עיניים, תנשמו שתי נשימות עמוקות, כאלה שהאוויר נכנס מהאף ויוצא לאט לאט לאט דרך הפה. עכשיו כשאתם שם נסו רגע להעלות זיכרון שלכם מה-1 לספטמבר, האם זה היה יום מרגש כמו אז בכיתה א’? או אולי יום מבעית ומפחיד שמלא חששות וחרדות? האם זה היה יום שתזכרו לעד? או אולי יום שתעדיפו לשכוח? האם זה היה יום משמח וממלא? או אולי היה זה יום מבאס שמזכיר זיכרונות פחות טובים?

כן לכל אחד יש את ה-1 לספטמבר שלו, כל אחד מאיתנו חווה משהו ביום הזה, וכל שנה כאשר כולם אוטוטו חוזרים לבתי הספר וה-1 לספטמבר מתקרב, אותה תחושה שלנו זכורה מאותו יום עולה וממלא אותנו. כן יש שנה שפותחים בשמחה, יש שנה שפותחים בבאסה ובקיצור ברור שישנם שינויים בין התחושות משנה לשנה. אבל בסוף אחרי הכל מאחר והמוח שלנו מורגל לחשוב 2/3 שלילי ורק 1/3 חיובי סביר להניח שזה העלה בכם חוויות פחות נעימות.

קצת על בריונות ברשת

ה-1 בספטמבר האחרון נפתח עם הרבה כתבות שידעו להזכיר לי את מה שאני עברתי בכל שלב בלימודים שלי ב-12 שנות לימודי התיכוניים וזה החרם, הנידוי, הדחייה וחוסר הרצון להגיע לביה”ס כי לא רוצים אותך. ראיתי ילדים שמהדהדים בתקשורת את סיפורי החרם שלהם, והאמת ניסיתי להבין משהו. מה השתנה תכל’ס בגישה של הילדים, הנוער או בכלל בנושא זה אחרי הסיפורים המהדהדים? תכל’ס, ממה שאני ראיתי – כלום.

נכון שאותם ילדים כמו הילדה שבעקבות החרם שלה הפכה למגישת פינה קבועה בתכנית “הצינור” הפכו ליותר “סלבס” וידוענים ולכן הם כבר לא חווים יותר חרם, אבל אותי מעניין יותר מכל מה עם הילד ההוא במסדרון שכן חווה את החרם יום יום. אותו ילד שהסיפור שלו לא נגע לאף אחד כי הוא לא פנה לאף אחד. מה עלה בגורל הסיפור שלו בעקבות הכתבות בנושא?! ככל הנראה אחרי הכל באמת כלום.

ב-2011 סיפור אחד תפס אותי יותר מכל, וזה היה סיפורו של דודאל מזרחי ז”ל, נער בן 15 בסך הכל שחווה בריונות ברשת ברמות הכי נמוכות שאפשר. הנער הזה בעיני נתן לי נקודת מבט משלב יותר בוגר בחיים שלי על מה יכל לקרות לי אם היה בתקופתי פייסבוק, ווטסאפ ועוד. הנער הזה דודאל מזרחי ז”ל ספג הקנטות, שנאה, איחולי מוות ועוד, את הכל הוא שמר בלבו הקטן שלא יכל להכיל עוד ומאחר ולא רצה להטריח את הוריו החליט לעשות מעשה ולקח את החיים של עצמו. סיפור זה מגולל סיפור של בריונות ברשת שלא עוצרת אם נער אחד או אחר נהיו “סלבס” כפי שאנו עדים לדבר היום, ולכן צריך פעולות רציניות כדי למנוע מהמצב הזה להמשיך ולהתקיים.

מניסיוני…

כפי שכבר הבנתם הנושא קרוב אליי מאוד, ובכל שנה ב-1 בספטמבר אני נזכר בסיפורו של דודאל מזרחי ז”ל, מנסה להבין מי הדודאל הבא, מי צריך עזרה אמיתית כי עוד רגע כבר יחדל מלהתקיים. כשאדם עובר חרם זה קשה מאוד. מניסיוני רב השנים, החרם רק מתחיל בנקודה הזו שבא האנשים לא מדברים איתך, אבל בפועל הוא משאיר אצלך חותם לכל החיים.

אצלי הכל התחיל ביסודי, כבר אז לא הכי התחברו אליי חברתית. כאילו זה מוזר כשחושבים על זה כי הרי הייתה לי אז “חברה” בכל זאת גיל צעיר אבל הייתה ועדיין גם יחד איתה לא הכי התחברו אליי. חוץ מהכיתה גם המורים פחות אהבו אותי או לפחות זה מה שהם טרחו להראות לי. אולי בגלל שהמשפחה שלי היא משפחה ענפה והאחים שלי השאירו בהם חותם שלילי, או אולי באמת האופי שלי לא התחבר אליהם. אבל הפועל היוצא היה באמת נידוי.

קחו דוגמה וממנה תבינו כבר הכל: ביסודי היו ימי הולדת לילדיי הכיתה כמו בכל שנה ובכל כיתה או ביה”ס, ההזמנות היו מחולקות בביה”ס באחד השיעורים או בהפסקה. אנוכי לא קיבל הזמנות, כמו שאמרתי לא רצו אותי לידם, אבל מאחר והייתי ילד שלא סיפר להוריו הייתי דואג לדעת מתי היום הולדת והייתי דואג לרכוש מתנה ולהגיע ליום ההולדת למרות שאף פעם לא הוזמנתי. האמהות כשפתחו את הדלת היו נחמדות ואף מסבירות פנים, אבל בדיעבד הרגישו לא נעים ולכן הכניסו אותי למסיבה שלא הייתי מוזמן אליה, שם כבר ילד המסיבה היה דואג להראות לי שאני לא רצוי. אבל אני כל שרציתי הוא נטו חברה, חברים, ילדים בני גילי להסתובב איתם.

ברבות השנים אני מסתכל לאחור, מה אני רואה?

אני רואה ילד שגדל להיות מי שהוא, ילד שהיה תלמיד טוב, היה נציג מועצת התלמידים בכיתתו תמיד ותמיד נבחר שנה אחרי שנה להיות אותו נציג שהיה (אולי בגלל שאף אחד לא רצה אבל היו בחירות ונבחרתי), כן ילד שמסתובב עם כולם וכולם מכירים אותו אבל בסופו של יום לרוב מתבודד. ילד שחווה המון בילדות,בחטיבה, בתיכון ובעצם בכל שלב בחיים אבל ממנו למד עוד ועוד על עצמו. ילד שכאשר הוא מגיע לקבוצה חדשה הוא אהוב ואהוד אבל משהו נסדק שם בדרך ואז מרגיש פחות רצוי באותה קבוצה. בקיצור ילד עם נתינה, רצון לעזור ובעיקר רצון להיות חלק.

שימו לב כמה הסיפור מהילדות מהדהד גם היום את חיי, לפעמים אני אותו ילד שלא קיבל את ההזמנה ומרגיש אולי חלק מהדבר הזה. אז עברו הרבה שנים מאז ונכון שאין לי חברים דיו גם היום, אבל יחד עם זאת גדלתי והתפתחתי להיות האני שלי, לפעמים יותר מושלם ושלם ולפעמים פחות וזה גם בסדר.

כן ה-1 לספטמבר אצלי השאיר צלקת כפי שהסקתם מהקטע שכתבתי, אבל הצלקת הזאת מזכירה לי דווקא את העוצמות שזכיתי להכיר בעצמי יום יום כשהייתי בלימודיי התיכוניים ולא נתתי לדברים להשפיע עליי במהלך המשך הלימודים. כן אני לא מתחבר חברתית מעולה לאנשים אבל זה כבר לא קריטי עם השנים כי מי שאני היום הוא הרבה בגלל אבל גם בזכות מי שהייתי בתיכון, בחטיבה ובביה”ס היסודי.

כולי תקווה שבאמת לא יהיו עוד חרמות, עוד נידויים ודחייה של ילדים. שילדים באמת לא יהיו אכזריים וקיצוניים באמירות שלהם או בעשייה שלהם כלפי ילדים חלשים קצת שבאים אולי מבית קשה אף הוא. כולי תקווה כי באמת נגדל דורות של ילדים, נערים ואזרחים שאכפת להם אחר מהשני ולא בעיתות משבר אלא ביום יום.

רגע לפני סיום…

אני רוצה לפנות רגע לפני סיום לילדים, לנערים לאנשים שעברו ועוברים את החרם הזה, לומר להם שזה לא בגללם ושלא יאשימו את עצמם בכך כי הם באמת לא אשמים. חרם הוא דבר שקורה אבל לנו המוחרמים אין אשמה בכך. אני רוצה לומר לכם שתאהבו את מי שאתם שתדעו מתוך הדבר הנורא הזה שאתם חווים לצאת לחיים יותר שלמים עם עצמכם, להכיר את החוזקות שלכם ולהעצים אותם. והכי חשוב אני רוצה לומר לכם שאני אוהב את הייחודיות של כל אחד ואחת מכם, אתם אנשים ייחודיים שלאנשים אחרים קשה לעכל תחגגו את זה והלוואי ולא תהיו כמוני בגיל 29 כמעט ללא חברים.

תודה לך יומני היקר שאתה פה,

שמחתי מעט לפרוק אליך את תחושותיי מהשבוע האחרון.

אייל

בדדניק
נכתב על ידי
אייל לירז לוי, בן 29 מחולון. מאמן לתזונה נכונה- אורח חיים בריא ומנחה NLP. בוגר תואר ראשון B.A. בחינוך ועובד הוראה בעברו.
4 תגובות

4 תגובות

  1. KingMil

    14/09/2020 21:36

    אנחנו לא בהכרח המסגרת או ההגדרה שאליה אנחנו תואמים, גם אם היא לפי הספר.
    אם יש לנו דברים שזיהינו שאנחנו רוצים לשנות- כדאי שנשנה, אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו (זה לגביי העניין עם החברים).
    והכתיבה מעולה!

    • בדדניק

      15/09/2020 11:24

      מסכים לגמריי, ביכולתנו כן כל פעם ללמוד מחדש משהו על חוויות העבר שלנו. תודה רבה על המילים. 🙂

  2. Avatar

    חסוי

    15/09/2020 04:43

    קשה לי להגיד שלא הייתי מקובל או חוויתי חרם, אבל אני יכול להבין את ההרגשה הנוראית הזאת של דחיה. כשהייתי ילד, לא הייתי הילד הכי יפה, עם ביטחון או מקובל. כחלק מהרצון שלי להיות “פופולרי” יותר התחלתי להתאמן, לא כי רציתי להיות בכושר, כי נמאס לי להיות הילד הרזה הזה… הביישן. הייתי מביט בילדים הפופולריים יותר, איך הם מתנהגים, איזה בדיחות הם מספרים, איך הם זזים, רוקדים. למדתי… ואני חושב שזה חלק מהכנה לחיים, ללמד ילדים לתקשר ולבנות חברויות. הנקודה מפנה הראשונה שלי היתה בגיל 15 אחרי אימונים רבים וחברה ראשונה והנקודת מפנה השניה הגיעה בגיל 24 כשהכרתי חבר שלימד אותי מה הוא ביטחון עצמי. הוא לא יודע שהוא לימד אותי אבל הוא בנה לי את הביטחון בחיים. בת זוגתי לימדה אותי לתקשר ולהפתח יותר טוב. היום אני אשף בשכנוע, אני יודע לסחוף אחרי אנשים בקלות, אבל זה משהו שלמדתי עם השנים ואני חושב שמערכת החינוך חייבת להכין את הילדים שלנו לחיים האמיתיים, זה לא פחות חשוב ממה סה”כ הזוויות במשולש שווה שוקיים. יותר כלים לתקשורת ויצירת חברויות תמנע דחיה של האנשים שפשוט לא יודעים איך לתקשר ולהציג את עצמם בצורה נכונה. תרימו את הביטחון של הילדים שלכם, פרגנו, החמיאו, דרבנו אותם לדבר ולהתבטא, תנו להם מקום שווה ולמדו אותם כלים ליצירת קשרים חברתיים. אלו מיומנויות שניתן לפתח.

  3. בדדניק

    16/09/2020 09:18

    כתבת מאוד נכון ומדוייק . גם אני ניסיתי לחקות או שלא בכוונה לחקות את הפופלרים בכיתה. וכן לתקופה מסויימת בתיכון זה אף עבד אבל אדם דחוי זה אדם שמרגיש דחוי גם כשהוא בקבוצת שייכות כזו או אחרת כי זו הרגשה פנימית בלתי מוסברת. כן היא בסוף מובילה להתבודדות מהקבוצה ויציאה ממנה בצורה אלגנטית וזה מה שקורה כיום לרוב איתי. אני באמת סוחף אחריי אנשים גם בעיסוק שלי וגם בחיים אבל בקבוצה אני מרגיש אותו בדדניק מפעם ולכן ככל הנראה המעשים שלי מרחיקים ממני אנשים או לפחות גורמים לי להתרחק מהכל. לגבי מה שציינת בנושא לימודים בבתי הספר אין ספק שהדבר צריך להיות חלק מהסל כלים שבבתי הספר מקנים לתלמידים.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .