חינוך

הדרך אל החופש

קרדיט: Canva

המאבק בין משרד החינוך לעובדים שלו, המורות והמורים, עלה לגבהים מטורפים כל כך שלא הרגשתי בכלל את הפרפרים של סיום שנה. לא נפרדתי מהתלמידים כראוי, לא ראיתי את כולם יחד כבר מאז פורים, לא יכולתי להגיד מילות סיכום שכל כך חשובות בתהליך חינוכי. לא יכולתי להעביר רפלקציה שתראה להם כמה הם השכילו השנה לא רק בזכות בית ספר, אלא גם בגלל התקופה של וירוס הקורונה

הראיה האופטימיות שלי על כל תהליך הלמידה מרחוק התבטאה בפוסט הקודם שלי האם הקורונה תשנה את שיטת הלימוד ובאמת ניתן לראות כמה בית הספר ושיטת הלימוד השתנתה לנצח. השנה הבאה למשל בבית הספר שלי, מתוכננת להיות חלקה בלמידה מרחוק אם יהיה או לא יהיה וירוס עולמי. כלומר יהיו חלקי שיעור שיועברו מרחוק לתלמידים משום שהרגשנו שהצלחנו. הרגשתי אישית את הלמידה השונה אך הנכונה שהתלמידים סיגלו לעצמם. הם מנהלים זמן טוב יותר לאחר המשבר, הם הרבה יותר שולטים במצגות ופרזנטציה, פחות חוששים לדבר בשיעור, יודעים ללמוד לבד עם תיווך מינימלי. כל אלו הם כלים לחיים האמיתיים שכל כך חסרים להם במערכת השעות בתיכון. בכלל לא הזכרתי את המורות אשר הן עצמן הפכו לפחות מאתגרות אינטרנטית וביצעו עבודה קשה ויסודית.

עבודה קשה כל כך ויסודית כל כך שבתיכונים (יכולה להעיד רק מניסיוני ומניסיון הקולגות) התלמידים סיימו את החומר הנלמד, התכוננו לבגרויות, דיברו על הרגשות שלהם, הכירו את המורות שלהם ואת כל משפחתן ואף העמיקו את הקשר למרות הריחוק החברתי שנכפה על כולם. המורות ישמו את ההנחיות שהונחתו השכם והערב מתוך מסך הטלוויזיה ושינו פעם אחר פעם את הגישה החינוכית שלהן כדי להתאים לזו של משרדי הממשלה השונים שהשתלחו בהם מעל המרקע. אני אישית לקחתי את זה קשה אבל המשכתי לעבוד וללמד ולהתעלם מהעליהום הציבורי.

חזרנו לעבוד בבית הספר, נפתחו הגנים, לימדנו קפסולות ואז לא בקפסולות, ואז בכיתות גדולות ואז בעצם לא חייבו את התלמידים להגיע אז העברתי גם שיעורים לשניים ושלושה תלמידים שנכחו. היה שבוע של שרב כל כך קשה שהורדנו מסכות בכיתות אבל למרות זאת הגענו ללמד בשיא הרצינות האפשרית. החזרנו את המסכות בכיתות, רדפנו אחרי תלמידים בחצר בית הספר שישימו מסיכה ושלא יתחבקו ביניהם ועוד המצאות מהרגע לעכשיו. כל כך חיכינו לפגוש אותם את האפרוחים בני ה15-18 שלנו שלא היה לנו אכפת מכלום, באנו והיינו מוכנים להוראה פרונטאלית.

בראבק! ברעל! כמו שאומרים בצה”ל, נכון כבוד שר החינוך גלנט? הימים נקפו ועדיין לא היה ברור מתי תסתיים השנה הזו. הו כה הרבה זמן לא שמעתי צעקות בטלוויזיה על ציבור עובדי ועובדות ההוראה ותכלס, התגעגעתי. מה עכשיו תרצו? עוד ימים?

אוקיי, הנה עוד ימים. 

היום למשל, יומיים אחרי סוף השנה הרשמי, עבדתי מהבוקר בבדיקת מתכונות והזנת ציונים לתוך המערכת. אתמול עשיתי את אותו הדבר. יומיים נוספים השבוע אגיע לבית הספר לתגבר את התלמידים שלי לקראת הבגרות וגם בשבוע שלאחר מכן. עד הבגרות שמסתיימת ב8.7 אני עם התלמידים שלי ומלווה אותם לגמרי. לא צריך לצוות עלי לעבוד כי אני עובדת ממילא. אבל זה מגיע ממני, מהאהבה לתלמידים ולמקצוע ולא כי המפקד אמר.

תלמידי כיתה י’ אגב אינם עושים בגרות השנה, כך שכלל לא הבנתי את ההתעקשות שיגיעו ללמוד או יותר נכון שנגיע ללמד אותם. משום מה לא דיברו בכלל על התלמידים אלא רק על המורים. המורים יגיעו לעבודה אבל לא יהיו מועילים, הם לא ילמדו אף אחד כי בואו נודה בכך, איזה תלמיד כיתה י’ שאין לו השנה בגרויות, הולך לחשוב ולו שניה אחת על בית הספר ברגע שיצא לחופש? הוא מבחינתו יצא לחופש ב20.6 ולא דקה אחרי. להגיע לבית ספר עוד תשעה ימים? תלמיד נורמטיבי כנראה יענה על זה ב- “חחחחחחחחחחח ביי”.

סוף שנה?

ביום חמישי ה18.6 שבו הייתי אמורה ללמד בפעם האחרונה, הגעתי לכיתה שלי. הייתה שם תלמידה אחת שאמרה לי שהתלמידים לא יגיעו כנראה לשיעור הפרידה שתכננתי. למה? כי אין חובת נוכחות בכלל אז הם לא מגיעים. נשבעת שהיה עדיף כבר לעשות שיעור בזום כדי שלפחות אראה את הפרצופים הנרגשים שלהם לקראת החופש, אשאל מה הם מתכננים, איזו עבודת קיץ מצאו ולאן יטיילו בקיץ. אך נוכח הכיתה הריקה התהפכה לי הבטן והרגשתי שהסיבה העיקרית שהתלמידים לא הגיעו היא כי ההורים שלהם צופים בצעקות בטלוויזיה על ציבור המורות, מושפעים מכך ואומרים להם שאין צורך ללכת לבית הספר, המורות שלכם גם ככה לא רוצות ללמד אתכם.

זו התחושה ששודרה בכל הערוצים, המורים לא רוצים לתת מעצמם, הם לא מעודדים חינוך להתנדבות, הם לא נכנסים מתחת לאלונקה, לא סוחבים את כל סל הערכים הקדוש כמו כולם. לא אשאל למה לא נטפלו לעובדי ציבור איקס או וואי כמו שהשתלחו בציבור המורים כי אני לא ביבי ואני לא מסיטה את תשומת הלב מהעיקר כדי להרגיז ולפלג במקום אחר. רק אומר שהציבור שאינו מורה לא מבין את כמות העבודה הנדרשת כדי לנהל שנת לימודים וכמה עבודה יש כשצריך לשנות את כל מה שתכננת. העבודה הזאת נעשית באופן תדיר ללא גמול כספי.

יצאתי אל סוף השבוע כשעוד לא ברור האם סיימתי לעבוד, ואיך יראה השבוע שלאחר מכן אם יחליטו שיש להגיע עוד 9 ימים. מה אלמד אותם? הם סיימו את החומר. מתוך מה אלמד? הם החזירו ספרים. שיעורי העשרה? אתם חושבים שהתלמידים בתיכון יגיעו לשם כך לבית הספר?

קרדיט: CANVA

We Want You

אדם שעובד בעבודה משרדית ומניח את העט כשמגיעה השעה חמש כי זו שעת הסיום של עבודתו ומקבל על כך שכר זה לגיטימי, אבל מורה שמרוויח פחות, עובד יותר קשה עם המוח (הוראה כוללת בתוכה אינסוף יצירתיות) עם הגוף (שעות על הרגליים, הקול שאוזל כי מדברים כל היום) נותן מענה כמעט כל שעות היום להורים ותלמידים (היי וואטסאפ, אימייל, טלפון) לא יכול לדרוש את השכר שמגיע לו כי זה לא ערכי.

אז אתם עדיין זועמים על המורות שקיבלו שכר בקורונה (לפי הנחיות מלמעלה ולא כי הן דרשו אגב) כאשר עבדו בעבודה שלהם, כמו כל עובד חיוני אחר, אני קוראת לכם להגיע ולעשות הסבה מקצועית להוראה, להצטרף לשורותינו ולעשות את העולם הזה יפה יותר. אחרי זה נדבר על ערך ההתנדבות וגם ערך שכר הוגן עבור ביצוע עבודה.

 

יולזי
נכתב על ידי
יולזי, אשת איש וחתול, אמא, מורה, כותבת, מרגישה.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .