אירוטיקה

שיבארי – מה בין כאב ופחד לשחרור?

studiodolor
studiodolor - Photo: @tamashinawa

החלטתי להתנסות בסשן קשירת שיבארי, וחזרתי כדי לספר. הסשן הזה לא היה מיני אבל אי אפשר לומר שאין בו מידה של אירוטיות ואינטימיות

באינטימיות אני מתכוונת שיש צורך לסמוך על מי שאת נמצאת איתו. לדעת שהוא יודע מה הוא עושה, לדעת שהוא ישמור עלייך לא משנה מה, ולדעת שכל תגובה שלך היא לגיטימית. אף אחד לא שופט אותך או מבקר אותך. את מה שאת. וזה לא טוב ולא רע. זה פשוט את.

ומי שפגשתי שם הפתיעה אותי. לא ממש ידעתי למה לצפות, לא ממש ידעתי איך אני אמורה להתנהג. “את מתרגשת?” הוא שאל אותי לפני שהתחלנו. “לא” עניתי. הייתי כמו לוח חלק שרוצה לחוות.

החבל התחיל להתלפף סביבי.

יש איזו מנוחה בהידוק. פתאום את יכולה להרפות את השריר ועדיין להיות מוחזקת. הקשירה הייתה מותאמת לרמה שלי, רמת מתחילים בסיסית… זה לא כאב אבל מידי פעם ברגעי ההידוק זה צבט או הציק ואז הבליח הפחד. קטן אבל מורגש.

החבל הלך והתלפף סביבי, רק קול שריקת ההידוק סביבנו. ואז הגוף נופל אחורה ונתלה מהאוויר. כולי קשורה מונפת בין שמיים לארץ. ופתאום, צעקה. לעומת השקט המהמהם שהיה לפני רגע, פתאום הקול שלי היה חזק, סוער, רועם.

הכאב הפתיע אותי. לא ידעתי לצפות לו. זה נשמע תמים או טיפשי, הרי לא ידעתי לקראת מה אני הולכת?
תתבונני אמרתי לעצמי. תראי מה קורה פה, ממה את נסערת.

studiodolor

studiodolor Photo: @tamashinawa @

אמרתי שהופתעתי מעצמי. הופתעתי כי הפחד לא היה מהכאב באותו רגע. הכאב היה נסבל יחסית. הפחד היה ממה שעומד לבוא. מאיך ארגיש אחרי, האם ייתפס לי הגב ולא אוכל ללכת ישר אחרי זה? האם יתעקם לי הצוואר ואסבול עכשיו שבועות? הופתעתי מזה שבעצם אני נמצאת בסיטואציה שמחייבת אותי להיות ברגע הזה, ועדיין התודעה שלי מגיבה למשהו שלא קיים, לעתיד. וזה היה הפחד שגרם להכול להיות קשה יותר, לא הכאב.

במקביל שמעתי את הנשימות שלי.

תנשמי אמרתי. תרפי. תשקעי לתוך החבל. תני לחבלים להחזיק אותך, אל תברחי מהכאב. הלחץ הגביר לי את הנשימה, הפחד הביא איתו בכי. תרפי אמרתי לעצמי, ממש כאילו הייתי יולדת שאני מלווה בלידה. תורידי כתפיים, שחררי. בכל רגע ששחררתי הכאב פחת. אבל זה עדיין לא לגמרי הרגיע את הפחד. הבכי התחיל להשתלט עלי והייתי במעין מאבק לשחרר את הגוף, לתת לבכי לבוא, להיות בפחד, להיות בכאב. הייתי בתוך הסיטואציה ומחוצה לה. נסערת ולומדת במקביל.

למה בכיתי? האם זה באמת כל כך כאב? ולמה כל כך מהר, מהרגע הראשון שהגוף שלי הונף באוויר? האם זה היה תגובה למשהו בעתיד או אולי משהו מהעבר?

כל כמה רגעים הוא שאל אותי “את רוצה לרדת?”. לא רציתי. כאב לי והיה לי קשה אבל היה משהו בכאב. הוא הכריח אותי לשחרר. בכי וכאב פנימי שהיו בתוכי ולא יצאו מעצמם. עכשיו לא הייתה לי ברירה אלא לשחרר את זה. לא בכיתי על משהו מסוים. לא הייתה לי שום מחשבה בראש. רק תחושות.

אחרי כמה פעמים כאלו אמרתי כן. הוא הוריד אותי לאט ואני המשכתי לבכות עוד כמה דקות, כאילו לא נרגעת. לא כאב לי כבר כלום אבל זה היה כמו סכר שנפרץ. ריחמתי על עצמי על מה שעברתי, ומצד שני רציתי יותר כאב.

“כל כך הרבה זמן לקח לך להכין את הקשירה ובסוף הייתי שם בקושי 5 דקות” אמרתי. “זה נדמה לך. זה היה לפחות רבע שעה. את פשוט לא שמת לב לזמן”.

אה, אנדורפינים מבורכים. הטשטוש הזה, הבלבול הזה, חוסר יכולת לתקשר. הייתי שם אבל לא הייתי. מרחפת, פשוטו כמשמעו. זה לא היה ניתוק (דיסוציאציה), אלא חוויה של התכנסות מאוד עמוקה. לא שמעתי כלום חוץ מאת עצמי. לא ראיתי כלום כי עצמתי עיניים. לא הרגשתי מסביב דבר – לא אותו חג מסביבי, מיישר מזיז, מנגב דמעה, לא את המאוורר שעד לפני כמה דקות הציק לי.

המנוחה שאחרי היא אולי החלק הכי חשוב. הפירוק של הקשרים, תנועה הפוכה להידוק, החבל מרפרף על העור. חיבוק, מגע, ליטוף. לתת לגוף להירגע מהחוויה, לחזור לכאן ולעכשיו. הסשן לא שלם בלי זה.

לקח לי כמעט אותו הזמן להירגע כמו הזמן שהייתי תלויה. עטופה בחיבוק ובשמיכה שהגיעה פתאום. זה הרגיש כאילו התגברתי על הפחד. לא הרגשתי אותו יותר. עדיין זכרתי את התחושה, עדיין הרגשתי את הלחץ של החבל כנגד הגוף. אבל לא כאב לי כלום. האנדורפינים התבהרו ואני חזרתי לאט לאט לתקשר, לדבר, לפתוח עיניים.

אחרי שתייה ושיחה קלה הרגשתי שאני רוצה שוב. ידעתי שזה לא נכון אבל משהו בי אמר – את צריכה יותר. כן, רציתי לצלול שוב. אבל אסור לשכוח את העוצמה של החוויה.

הכאב משחרר. אבל כאב בלי ביטחון, בלי שליטה בסיטואציה, זה מערער. לכן כללי הטקס פה כל כך משמעותיים. לדעת מה קורה בכל שלב. לדעת שאת יכולה לבקש לעצור בכל שלב. לדעת שאת מוגנת בכל שלב. ואז, רק אז, את יכולה לשחרר את המקומות השחורים האלו שמתחבאים.

אז כן, הופתעתי שמה שהיה לי קשה לא היה הכאב שהרגשתי, אלא הכאב שיבוא אחרי. זו נושא שאני רוצה להמשיך לבחון ולחקור במסגרת טיפולית. למדתי משהו על עצמי, גיליתי משהו חדש גם בהקשר של התגובה לגוף לכאב.

וכמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שאני עובדת עם כאב. אני נמצאת עם נשים באופן יומיומי שחוות כאב, שצריכות להתמודד עם הרפיה של הגוף, כאב שהוא ברובו פחד. אמנם בלידה הכאב פחות ניתן לשליטה אבל הסיטואציה מוגדרת היטב, יש לה התחלה וסוף. בשבילי זה היה כמו חוויה של עוד לידה. רק הפעם, יכולתי להיות הדולה של עצמי ולהרגיש את עצמי גם כואבת וגם מנחמת.

מעניין אם תהיה הפעם הבאה….

שרה גרשון
נכתב על ידי
אישה, אמא, נפש חופשייה. מלווה ותומכת בנשים סביב כל מעגלי החיים.
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    קרו

    23/09/2020 21:34

    מקסים. את גורמת לי גם לרצות חוות !

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .