משפחה

על קורונה, שואה ותקווה

כלניות בשדה
אלבום פרטי

האמת היא שלא אחת יצא לי לחשוב על השואה בזמן הקורונה

אני חלילה לא משווה ביניהם, יהיה זה נורא אם אעשה דבר כזה.  אבל באמת אנחנו כאלה בכיינים. נכון המצב לא הכי פשוט, יש אנשים שנמצאים בתקופה הזאת במצב כלכלי לא טוב בכלל אבל עדיין צריך לקחת את התקופה הזאת בפרופורציה.

תחשבו על זה רגע.

הם היו סגורים בגטאות, עבדו בעבודות פרך, התייחסו אליהם כמו כלבים. הם אכלו בשבוע את מה שאנחנו אוכלים ביום. ובתוך הכלא הזה שהם היו בו הם לא איבדו תקווה. הם יצרו לעצמם משחקים, חלמו חלומות והשתמשו בדמיון כדי לשרוד. הם הופרדו מהמשפחות שלהם, רוב האנשים ששרדו את השואה לא זכו לחבק את בני משפחותיהם אחרי המלחמה.

לנו יש את הפריבילגיה לראות את המשפחה והחברים בזום, להזמין אוכל, לבשל, לעשות טיול לכלב או לסופר, לקרוא ספרים, לראות סרטים, להתקלח מתי שבא לנו, לקום מתי שבא לנו, לחתום אבטלה, לעבוד מהבית, להמציא את עצמנו מחדש. יש לנו הזדמנות מטורפת לעשות רענון לחיים שלנו ולהעריך את מה שהיה נדמה כמובן מאליו.

סבתא שלי שרדה את השואה

וכששאלתי אותה מה נתן לה את הכוח בתקופה הנוראית הזאת היא ענתה לי: “האמונה בקב”ה, התקווה שכל זה יגמר מתי שהוא.” אמונה ותקווה הן הבסיס לכל דבר בחיים. סבתא שלי עלתה לארץ בגיל 91, גיל שכלל לא פשוט לעשות בו שינויים כאלה קיצוניים, בוודאי לא אחרי כל התלאות שהיא עברה בחיים שלה, אבל היא החליטה שאת השנים האחרונות שלה היא רוצה להעביר בארץ הקודש ולא רק להיקבר בה.

הלוואי שהייתי יכולה לנסוע אליה, לחבק אותה ולהגיד לה תודה שבזכותה אני פה, תודה שהיא נתנה לי שיעור ענק לחיים. שיעור על פרופורציה, אמונה ותקווה.

אני וסבתא שלי גיטה מעוררת ההשראה ומודל לחיקוי והערצה. גיבורה אמתית

אני וסבתא שלי גיטה מעוררת ההשראה ומודל לחיקוי והערצה. גיבורה אמתית

 

שנשן
נכתב על ידי
בת 25, במקור מירוחם, סטודנטית לתקשורת באריאל. מטר ובמבה (ואם כבר במבה אז שיהיה נוגט), עפיפון, סופרת, חופרת, שומרת שבת וכשרות, יש שיגידו דתייה, אני לא אוהבת את ההגדרה. אוהבת לטייל, לבשל ולתבל את החיים בסיפורים מגוונים.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .