משפחה

אימהות בימי קורונה

עגלה בפארק
קרדיט צילום: אלבום פרטי

כן הכותרת הזו כבר שחוקה. אבל אני בעצמי כבר שחוקה. טוב, לא שחוקה, אולי רק קצת מותשת. אני אמא כבר 3 חודשים ו-17 יום. אולי 18. מאז שהפסקנו לספור בשבועות וחזרנו לספור בחודשים אני קצת מבולבלת. רשמית הסתיימה לה חופשת הלידה בתשלום שלי ובקושי הספקתי לחשוב על לחזור לעבוד ואופס, יצאנו לחל”ת. כן, כן, מושג הקסם המתעתע הזה. חופשה ללא תשלום. האמת, לא מאוד שונה מה-3 וחצי חודשים האחרונים, רק שעכשיו גם הבנזוג בבית. גם הוא בחל”ת. והאמת, הרבה יותר כיף לי מכל מה שיכולתי לדמיין.

כבר שבועיים אנחנו יחד בבית נהנים, מתוך זה, שבוע בסוג של בידוד מרצון, כמה ימים לפני שהתחיל הסגר החלטנו לצמצם מגעים חברתיים ולהימנע ככל הניתן מלצאת שלא לצורך. תקראו לי חרדתית, תקראו לי מוגזמת, רק אל תקראו לי כשיישארו רק הוופלים לימון על המדפים. כן, כן, גם אנחנו הצטיידנו בכמות שימורים שלא תבייש את המזווה של ההורים שלי, ואולי זה דווקא צריך לשמח אותי, שפתאום אני קצת “ההורים שלי”. וכנראה שגם משם מגיעה החרדה. ומשם מגיע גם הפוסט הזה. כי בעצם, לא הרבה השתנה בשגרת היום שלי מאז חופשת הלידה. נכון, אין בתי קפה, והמפגשים החברתיים הפכו לאונליין באופן בלעדי, אבל עדיין אני מתנהלת בין הנקה, לבכי, להרדמה, לבכי, להחלפת חיתול, לבכי וחוזר חלילה. חלילה, לא רק זה, יש גם המון רגעי אושר קטנים וגדולים שכולם קלישאתיים כמו שרק אמהות טריות יכולות ליצור.

זריחה בבידוד

זריחה בבידוד אלבום פרטי

אבל הבוקר משהו השתנה.

פתאום החופשה הזאת בין אם היא ללידה או ללא תשלום, נראתה לי קצת מוגזמת. כפויה ומאיימת. החרדה תפסה את גלי הפאניקה והגיעה עד לחוף המבטחים שהוא הבית שלנו. הקן החמים שלנו שטיפחנו, סידרנו, עיצצנו. הדירה השלישית שעברתי בשנה האחרונה המשוגעת שהייתה לי. פתאום הרגשתי באמת, מה זה אומר שאני כבר לא דואגת רק לעצמי. פתאום הרגשתי דאגה במובן של worry ולא רק של taking care.

אז יצאנו לסיבוב קצר לנשום קצת אוויר, לפי הנחיות משרד הבריאות, זה מותר. נזהרנו שלא לגעת במשטחים ולצמצם מגע כמה שניתן. עד שהגענו למאפיה שם צמצמתי מרחק מבורקס נחוץ ביותר. פיקוח נפש וזה. כל הזמן הזה הקטון ישן עלי במנשא, עטוף בשכבות שמגנות מהקור ובשמיכה שמנסה להגן מהקורונה. כל אדם שמתקרב אני חשה את כל הגוף שלי נדרך. ואם הוא משתעל לו, כדברי המקובל דני סנדרסון, אני בכלל נתקפת צמרמורת.

אני מפחדת, כן.

אני, האמיצה שמסתכלת לסכנה בעיניים ומדלגת מולה בחוצפנות, שלא נאמר בטיפשות, פתאום מרגישה פחד. פחד שיקרה משהו לקטון, פחד על עצמי שיקרה לי משהו ולא אוכל לטפל בו, פחד שאני כבר חולה ולא יודעת ועלולה להדביק אחרים סביבי. ומרגישה את הפחד הזה חזק.

אימהות בימי קורונה

אמא בבידוד אלבום פרטי

הבעיה העיקרית עם פחד זה שהוא משתק, גורם לחשוב שאין שום דבר שאפשר לעשות כדי לזוז מהמקום הזה ואז אני במשחק סכום אפס, כי אם אני לא אעשה כלום אני נשארת במקום המפוחד. אבל אני מתה מפחד מלעשות משהו. אז אני מנסה להזכיר לעצמי שפחד הוא רק פחד. וזה בסדר שהוא שם, וזה אפילו בסדר שהוא מייצר חרדות. והנה, הוא גרם למשהו אחד לזוז אצלי ולכתוב ולשתף על העובדה שהוא קיים. ואולי זה אצל כולם ככה, ואני לא בטוחה שחידשתי שום דבר, אבל זה כבר פחד אחר לכתוב עליו. בינתיים, אני שמחה שיש לי את מי לחבק ולמי לדאוג, יותר במובן של take care כי ככה אני נזכרת לדאוג גם לעצמי, לנסות ליהנות מהתקופה הזאת עד כמה שניתן ולא להגיע למצב מותש כל כך מהר.

שירה פריגת
נכתב על ידי
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    רחלי

    23/03/2020 18:20

    וולקם טו דה קלאב. היטבת לתאר את התחושה כאשר את אמא ולא רק לעצמך את צריכה לדאוג.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .