משפחה

בלוג לא קשור לקורונה, אבל קשור לחיים, וקורונה זה החיים, אז….

סלפי, בחורה מתולתלת
קרדיט צילום: אלבום פרטי

הכתיבה עבורי מגיעה עם סתירה מובנית. היא משחררת וממלכדת בו זמנית. מצד אחד, אחרי שכתבתי את שהיה על ליבי, אחרי קשיים, מחסומים, בקבוק בירה, כמה טלפונים, וואטסאפים, סטוריז באינסטוש כי אני מה-זה יצירתית, יש תחושה של הקלה. מצד שני, מה עושים עם החרא הזה עכשיו? כאילו, בואנה, אני גילוי, אני עילוי, אני צריכה שיזהו אותי…מצד שני, אמאל’ה, איזה בושות! כולם הולכים לראות, לקרוא, ולדעת להגיב, ולבקר וכל האינטימיות שבניתי עם המסך ועם עצמי מתאדים ויוצאים מכלל שליטתי. אני רוצה להסתתר ולהסתיר ובו בזמן להתפשט ולהיות חשופה, חסרת פניות. מה עושים? כי בואו נודה, כתיבה היא מאיימת. כתיבה היא מקצוע חרא, שבוחר אותך באכזריות, מנהל לך את המחשבות, וגם מסנן אותן. כשאני מספרת שאני כותבת תסריט המבוסס על סיפור חיי ועל העלייה הגדולה של שנות ה-90 אני זוכה להתפעלות על האומץ שלי לחשוף. מה שלא מבינים אולי זה שזה בכלל תרופה, ובראש שלי כשזה יקרה בעוד חמש שנים נניח, לא יהיה לי אכפת להיחשף. מבחינתי זה הכל עתידי, ובמציאות אני פשוט נחמדה מדי, רחוקה שנות אור מהדמות הפרובוקטיבית שאני משתוקקת להיות.

את מחסומי הכתיבה התדירים האלה ניתן לפתור באמצעות דדליין מחייב למישהו, משהו, לכסף, או באמצעות הזדמנות. במקרה שלי עכשיו, זוהי הזדמנות, ומה שעוד יותר יקר ערך הוא העובדה שאשכרה מנדנדים לך לכתוב! זה, חברים, לא יסולא בפז! אז אני מאתגרת את עצמי לחשוף משהו קטן שכתבתי כדרך להתמודד עם סיטואציה שנמשכה רק כמה רגעים, אבל השאירה בי תחושות מעורבות עוד הרבה זמן אחרי.

פעם בשבוע אני יושבת עם הילדים במסעדה האהובה עליי, הסמוכה למשרד שלנו, שלו. 

הילדים יוצאים צוהלים אל היעד הבא שלהם. פניי הגדולים מועדות לחוג סקייטבורד, הקטן, השלישי שנהייה אח גדול בעל כורחו ונגד רצונו, מחכה לחבר. אני גוערת בו, שהגיע הזמן שילך גם הוא לחברים. אבל אמא! הכי כיף לי בבית! מה שהמשפט הזה עושה לי בגוף. שמחה וסיפוק אדירים, ועצב גדול, כמו ענן אפור בהילוך מהיר, על הילדה שהייתי אני, על החמצה. על חיים לא שלמים, לא ברצף שלהם ולא במהות. תמיד “מכסה” על משהו, תמיד מוכנה לסילוף. 

נכנסים לאוטו המשפחתי שלי, הכל כך מובן ולא מובן מאליו כלל. החיים האלה על התפר, בהם גם המובן לי מאליו, לא מובן מאליו. דבר איננו כמו שהוא, רק הוא. כל דבר הוא באותו זמן היפוכו; אושר הוא עצב, יש הוא אין. (אמרתי לכם שזה גם על קורונה!)

בחורה שותה בירה קורונה

קריצה למצב. צילום: סטודיו עדיגיטל

 

אחרי כחמישים מטרים של נסיעה, בצומת טי, ביציאה מהמושב, תוך שהילדים צוהלים ורבים על השליטה בבחירת השירים באוטו, אני מזהה את אבא שלו מחכה לפניי ברמזור ברכב המשרד. “ילדים, הנה סבא”, אני מכאיבה לעצמי. המילה סבא עבורי, אוטומטית משדרת למוח שלי את תחושה חזקה של היעדר האבא שלי. סבא! הגוש בגרון מרגיש לי כמו כדור טניס המאיים לחנוק, אוטוטו יצאו לי העיניים מהחורים מרוב מאמץ לחנוק את הדמעות. מזל שאני מרכיבה משקפי שמש. שיט, אלה המשקפיים עם העדשה השקופה. דחיסת הדמעות, תצטרך לעלות מדרגה. אני לא מצליחה למנוע מהדמעות לעלות ולטשטש לי את שדה הראייה. 

אלא שכעת, המשימה הופכת בלתי אפשרית. למראה סבא שלהם, הילדים צוהלים. הם מנופפים לו לשלום, ומוציאים ידיים מהחלון. הוא מחזיר להם נפנופים, בידיים גבריות, גדולות, אצבעות פועל. ידיי אבא שהוא סבא. “אמא, אמא, תעקפי אותו”! לרוב, אני חולה על עקיפות, הילדים יודעים את זה. אבל העקיפה הזאת מאריכה את הסבל שלי; את העונג מלראות את הילדים אוהבים את סבא שלהם, ואת העינוי שהעונג הזה מעביר אותי. 

סבא ואני כעת נוסעים באותו קצב.

השלישי שהכי דומה לאבא שלי, מוריד את החלון האחורי, וממשיך, סבאאאאא!! תראה איזה כדור אמא קנתה לי”, הוא מרים את הכדורגל החדש בשיא השמחה כדי שסבא יראה. המוח לא מצליח להימנע מלאנוס אותי להעלות את דמותו של אבא שלי, סבא ז”ל, נוסע לצידי ואת השלישי החמוד הזה, הדומה לו, הילד עם העניים הענקיות ומתאר גבות כמו שלו בדיוק, משחקים כדורגל בחצר היפה מדי של הבית הגדול שלנו, שלי. הם מחליפים ביניהם מבטים אוהבים. קשה לי להסתכל לסבא בעיניים כי מיד אראה את האהבה הגדולה והעמוקה שהוא רוחש לילדים שלי, שלנו. ושוב, ההחמצה תצרוב לי את הנפש, כמו תמונות העבדים השחורים שהיו נענשים בתקופתה העבדות. אני נחותה וחסרת אונים מולה, כשהיא מצליפה בי על לא עוול בכפי. מה כולה רציתי? אבא שהוא סבא? 

אני לוחצת על דוושת הגז ועוקפת. אני גונבת עונג מלעקוף, לנצח. לא יודעת למה. כשאנחנו סוף סוף מגיעים הביתה, אחרי נסיעה של כעשר דקות שהרגישו לי שעה, השני, הרגיש, מבקש ממני לתקן את הכינוי של סבא בטלפון הנייד שלו. אמא אני לא יודע איך מגיעים לעריכה. הנה ככה, אני מסבירה לו, מה אתה רוצה שאכתוב במקום? ע’: “הסבא הכי טוב בעולם”.

 

 

lubov
נכתב על ידי
לובה לאור, 38 נשואה. דור 1.5, או "לא נראית רוסיה". אמא לארבעה בנים. מנקה מושבי אסלות כדרך חיים. במציאות מתחמקת מכתיבה, בדמיון מפורסמת בדיוק בזכות זה. "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה"
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .