משפחה

פתח מילוט

אמא2 צילום: ענבל פוזנר

לא תכננתי להיות אמא. כלומר לא רק באותה נקודת זמן כשראיתי איך הפס מסמן עצמו על המקל, אלא בכלל. ולא רק שלא תכננתי להיות אמא, גם תחזקתי אג’נדה משוייפת ומשופשפת למה זה לא כדאי, במיוחד לי אישית. אני אתחיל מהסוף – לא הייתי עושה שום דבר אחרת וההחלטה שלקחתי כן להיות אמא הייתה בחירה מלאה, מודעת ועם מלוא האחריות הנכונות והרצון.

כשישבתי בשירותים והשתנתי על המקל כבר התרמזה בי התחושה החמקמקה שהתוצאה לא תהיה מה שאני מקווה שהיא תהיה. הרגשתי בלונית, בכיתי לפחות 5 פעמים ביום במקום פעמיים, ניסיתי לאכול כל מה שנקרה בדרכי, המחזור כמובן לא הגיע (אבל קורה לא מעט שהוא מאחר כשלא סדיר, אז לאו דווקא הלחיץ מיד) אבל בעיקר הרגשתי, פשוט הרגשתי את התחושה. יצאתי מהשירותים בסערה מרוסנת ברישול, אוחזת במקלון כמו בדגל לבן עם פרצוף שאומר תמהיל של הלם ואימה ואמרתי “שיט שיט שיט פאק אין מצב”. את הבנזוג שחיכה בחוץ זה דווקא נורא ריגש ושימח בהתחלה, אולי מן אינסטינקט אנושי-הישרדותי או גברי-פטריארכלי של “יאיי הזרע שלי עובד”. אם תאיימו עליי בעוגת הביסקוויטים המפורסמת אודה ואתוודה שהרגשתי גם אני שיש משהו מקרב בסיטואציה, איפשהו מאוד עמוק בפנים, ולפחות עבורנו ברגע ההוא. הריגוש לא החזיק הרבה בשלב הזה וככל שעבר הזמן והמידע שקע והתעכל, כל האווירה הפכה יותר ויותר לאווירת “מה לעזאזל עושים עכשיו”. מבחינתי אפילו יותר “איך” מאשר “מה”. זה לא רק לא-מתוכנן, זה גם לא באג’נדת החיים שלי וגם אם עוד איכשהו הייתי משאירה פינה ללבטים – התזמון ממש לא מתאים. אנחנו סה”כ שנה יחד, בן הזוג שלי בשיא המאמצים לקדם קריירה מדעית וצריך לעבוד המון ואני, נו, כבר בערך חצי עשור מלבה בתוך עצמי עם עצמי למה לא. למה לא כדאי, למה אני לא רוצה, למה זה סיוט, למה זה לא חובה, למה זה לא מתאים לכל אחד, ולמה אני ספציפית צריכה להתרחק מזה כמו מאש. 

אם נעשה רגע פאוזה של כנות (והיא לא תהיה יחידה או חריגה בנוף בטקסט הזה), תמיד השארתי לעצמי פתח קטנטן. אולי אפילו אקרא לזה פתח מילוט או יציאת חירום. כן הצלחתי פה ושם להפליג במחוזות דמיוני אל זמנים עתידיים מעורפלים בהם הייתה לי משפחה משלי ותמיד סייגתי בקול קטן, לצד המניפסט האל-הורי שלי, שאני עדיין לא שוללת את העניין במאה אחוז. אני אוהבת את המשפחה שלי ואת האח/יות שלי והייתי רוצה כזה לעצמי, אולי, ביום מן הימים, אבל לא התחשק לי על הטרחה והסבל (כך בעיקר דמיינתי את זה) בדרך ליעד הזה. בשלב מסוים שיתפתי את האח/יות שלי בקבוצת ווטסאפ והיו כמה זוויות חדשות שהתגנבו לחשיבה שלי מתוך דיונים ושיחות איתם. הם מצדם היו בעד, אבל עדיין הייתי די נחרצת. 

היו לי הרבה סיבות ששכללתי לאורך השנים ושטחתי ברטוריקה מרשימה בדיונים ושיחות עם חברים ומשפחה בעניין, אבל השורש העמוק והחזק ביותר (כך גיליתי), היה פשוט פחד. פחד עצום, בעתה. פחד להעביר הלאה את ה”מתנות” שאני קיבלתי כילדה ואיתן אני מתמודדת עד היום. פחד שיגמרו החיים כמו שהם ויהפכו לערימת לוגיסטיקות וטרטורים. פחד מדיכאון אחרי לידה. פחד ממה שקורה לגוף אחר כך. פחד שלא אוהב את הילד/ה שאלד או לא אתחבר אליו/ה. פחד שיקרה לה/ו משהו נורא וכל חיי אצטרך לחיות עם תחושת אשמה של איך לא שמרתי מספיק או לא חינכתי כראוי או לא הייתי שם להגן ואשחזר כל רגע ורגע את הדבר הנורא שקרה בדמיוני עד יומי האחרון. אולי בכלל לא אעמוד בזה ואתאבד. המון מחשבות איומות ונוראיות. פחד שאצטרך לעבור שוב מחדש את כל החיים, הפעם דרך הילד/ה שלי, אבל מינוס החכמה והניסיון שצברתי כי דבר ידוע הוא שילדים לא חזקים בהקשבה להורים שלהם. אז זה פשוט יהיה לראות אותם עושים וחווים את אותו השיט ואותו הכאב, שוב. חרמות בבית ספר, פרידות, כשלונות, מה לא. מי צריך את העינוי הזה שוב מחדש. יש עוד, הרשימה ארוכה וכאמור מאוד חדה ומשוייפת. אני אגיד כבר עכשיו שאני עדיין מפחדת מכל זה. זה לא נעלם. מעבר לכל זה, לא בער בי מעולם (או לפחות לא ברוב חיי הבוגרים) הרצון להיות אמא. יש לי חברות שחולמות על זה מגיל צעיר וברור להן ללא צל ספק שהן משתוקקות לזה, בזמן שאני תהיתי אם זה בכלל מוסרי להביא לעולם ילד בלי שיבער בך הרצון.

אשה בהריון

מי חלמה, אני עומדת להיות פאקינג אמא (אלבום פרטי).

בן זוגי הסכים שחרף זה שהעניין בהחלט מרגש אותו והוא דווקא כן חלם להיות אבא באם החיים יואילו לזמן זאת בעבורו, זה אכן לא הזמן הנכון מהרבה סיבות והחלטנו לקבוע תור להפלה. או אז הייתה לנו טיסת חירום לישראל שלחצה פאוז על כל הסיפור ברובד הפרקטי ולמעשה אולי התחילה את התהליך הנפשי-מנטלי-מחשבתי-זוגי ששינה את דעתנו ואת חיינו. זה התחיל בכל מני צירופי מקרים מוזרים – אפילו ששנינו לא מאמינים בקשקושים מהסוג הזה, הם רמזו לפחות על זה שאנחנו שמים אליהם לב כי אנחנו מחפשים אותם. אולי. ואולי באמת קיבלנו סימנים ממישהו או משהו כי בחיי שקרו דברים מוזרים. לשנינו. זה המשיך בשיחות עם משפחה וחברים שבחרנו לשתף והאירו פינות חדשות במחשבות שלנו, וזה הסתיים בנו, ברגשות שלנו אחד לשניה, בשיחות עמוקות וארוכות, בכנות בלתי מתפשרת ובכאבים ופחדים שהעזנו לחלוק. שאלנו את עצמנו שאלות קשות וניסינו לענות עליהן יחד. ומה אתם יודעים, היו לנו תשובות לא רעות כששילבנו מוחות. 

מלבד סימנים מן האלים וצירופי מקרים תמוהים, יש רשימה ארוכה ומפורטת של סיבות רציונליות יותר או פחות שהביאו אותנו לבחירה המשותפת שעשינו. התלבטתי אם לשתף אותן אבל בחרתי שלא, כי ראשית, אני לא רוצה שזה יתפרש כשכנוע להביא ילדים, על אף שזה כמובן לא נועד לשכנע איש/ה. זו לא המטרה. שנית, אני די בטוחה שלמרות שהסיבות שלנו מאוד גלובליות וכלליות ויכולות לגעת בהרבה מאד אנשים, לכל אחד ואחת יהיו הסיבות האישיות שיעלו מתוכן/ם באופן אותנטי וטהור, אם יגיע אי פעם רגע שיצריך את זה. שלישית, זה מאוד מאוד ארוך ולכולנו יש עוד דברים לעשות היום. בסופו של דבר, הסיבות האלה הן מה שגרם לנו לאמץ ולחבק את הפחדים (שכנראה לא ילכו לשומקום אף פעם), במקום להכתיר אותם למלך/ה ששולט/ת בנו.

אנחנו מגיעים לסוף, אז אספר רק שאחרי שהתחלנו “להתרגל” לרעיון (לא נראה לי שמתרגלים אף פעם, גם לא בגיל 80), כשראיתי אותה באולטרסאונד מתגלגלת ומסתובבת ומנופפת בידיים, שמעתי את דפיקות הלב שלה וידעתי שהיא כבר יכולה לשמוע אותי מדברת אליה ושרה לה, אז התחילה התרגשות צלולה ואמיתית. דמיינתי איך היא ומי היא ומה היא הכי תאהב לעשות, איך היא תצחק ואיך זה יהפוך לנו לגמרי את החיים. חשבתי על הסיפורים שאכתוב ואספר לה, השירים שאשיר לה, המוזיקה שאשמיע לה ואיך נרקוד יחד, וכל מה שנלמד אותה שהיא מסוגלת לעשות ולדעת. זה הפך הכל לקצת פחות מפחיד ומעל לכל, גרם לי לרצות להתאמץ יותר להיות האדם שאני מייחלת להיות.

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
3 תגובות

3 תגובות

  1. Avatar

    Unexpected father

    03/05/2020 22:02

    As an unexpected father, I can totally relate. Beautiful text!

  2. Avatar

    לומי

    07/08/2020 01:51

    היו לי את רוב הפחדים האלה כולל חוסר הדחף ללכת על זה והיה לי מצוין בלי
    ואז הלכתי על זה
    ואז הכל התגשם. נגמרו החיים כמו שהם והפכו לערימת לוגיסטיקות וטרטורים, בניוחד בקורונה. וחרב לי הגוף, כל מה שאהבתי בו איננו.
    אני אוהבת אותם – אין על זה עוררין, אבל אני חיה עם געגוע למה שלא יהיה שוב. הלידה שלהם ילדה גם אותי, כמישהי חדשה, לחלוטין שונה, אבל אני אהבתי מאוד את מי שהייתי ואת החיים שחייתי ולצערי הזכרון לא נולד מחדש, הוא נשאר.

    • אלינוריגבי

      08/08/2020 16:01

      היי לומי. תודה על התגובה הכנה בפרט ועל זה שהגבת בכלל 🙂
      זה לא קל לקרוא את זה אבל עוד בהריון, כשחבר אמר לנו ברגע של כנות שאם היה יכול לחזור אחורה היה מוותר על הילדים זה גם היה קשה לשמוע אבל זה גרם לי להבין משהו. כמו שאנחנו דינמיים והחיים דינמיים והכל משתנה כל הזמן – עלולות להגיע תקופות שבהן נחוש חרטה. לפעמים יהיו כמה תקופות של חרטה ולא רק אחת. אולי עוד כמה שנים כשיהיה ממש מאתגר אני אחשוב לעצמי פאק מה הייתי צריכה את זה. וכמה שנים אחרי אני אודה לעצמי ולבנזוג שכן עשינו את ההחלטה הנכונה. ברגע שקיבלתי את זה שזה אנושי וטבעי ולגיטימי לחשוב ולהרגיש את זה וזה יכול לבוא וללכת, אני מרגישה קצת יותר טוב. זה עדיין מפחיד וכן החיים משתנים אבל צריך להמציא את עצמנו מחדש ולהתפתח בתוך זה וגם בזה יש סוג של ריגוש. בכל אופן, ממש תודה שכתבת ומקוה שלא יצא לי מטיפני, זו ממש לא הייתה הכוונה. נראה לי שעזרת גם לי לפרוק עוד משהו מהלב ולעבד את זה פה בעזרתך. אני מאחלת לשתינו הרבה יותר ימים של הודיה ושמחה וכמה שפחות מהפחות 🙂

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .