משפחה

מינה ועוגת הקצפת – אביב 1942. פרק שני.

ענף תלוי
צילום: רונית קורן

ואז חשבתי לי, שרק אלקק. קצת. והתלבטתי עוד קצת, והתקרבתי לשולחן האוכל שלנו, זה המפואר, עם הרגליים המעוגלות, שתמיד נראה לי כמו ריקוד כשאני מסתכלת עליו, אפילו שאין מוזיקה. אמא קנתה אותו אחרי שהגרמנים לקחו לנו את השולחן הקודם, שהיה עוד יותר יפה ממנו. ניסיתי להעביר את האצבע שלי על הרגל המעוגלת של השולחן, כדי להתאפק ולא להעביר אותה על הקצף שעל העוגה. הרגל של השולחן חלקה, אבל הריח של הסוכר משגע אותי.

*בפרק הראשון הכרנו את מינה, ילדה צעירה, חרוצה ונמרצת, שאמורה להתאפק ולא לטעום מהעוגה שהכינה אימה לחברותיה לפני הביקור. למי שטרם קרא את החלק הראשון, מומלץ להיכנס לכאן ולקרוא *

והתרחקתי מהשולחן, כי ידעתי, שאם אתקרב רק עוד קצת, זה ממש ייגמר ברע. אבל רק לק קטן אחד וזהו, ואז איישר עם האצבע ואמא בכלל לא תרגיש. וואי, הלב שלי לא מפסיק לפעום. כל כך חזק.

התקרבתי עוד קצת ועוד קצת לשולחן, וזה היה פשוט קשה מנשוא, הרצון הזה, ואז הושטתי את האצבע שלי כדי ללקק. מצד אחד, ממש קיוויתי שאמא פתאום תופיע בכניסה למטבח, כי נראה לי שזה הדבר היחיד שיוכל כעת להרחיק אותי מהעוגה המושלמת הזאת. מצד שני, אני ממש חייבת לטעום את זה, עכשיו. אז ליקקתי, ואז יישרתי, והיישור לא יצא כל כך טוב, וליקקתי עוד ויישרתי עוד ועוד, ולא יכולתי להפסיק, כשאני מתחילה לאכול משהו מתוק אני אף פעם לא יכולה להפסיק. זה היה כל כך טעים ואז שמתי לב, שכבר כמעט ולא נשאר כלום על העוגה, ואני הולכת לחטוף מכות וצעקות, ומה אפשר לעשות עכשיו.

מהר, בלב דופק הלכתי לקערה לידה אנחנו מתקלחים, ליד התנור של המטבח, ולקחתי את הגוש השומני של הסבון שלי, ועם קצת מים התחלתי להקציף אותו ולהקציף אותו, כמו שמקרצפים אותי אחרי שאני מתלכלכת בחצר, עד שהיה מספיק קצף, ובזהירות הוספתי טיפה קטנטנה של החומר האדום לתוך זה, וזה נהיה ורוד, כמו איזה קסם, הצבע עבר דרך כל הבועות הקטנטנות של הסבון הזה והפך אותו לוורוד. ורציתי לבדוק אם אמא תכף מסיימת את התפירה או לא, והחלטתי שזה מסוכן מידי, כי היא עלולה לשים לב אליי, ולשאול מה עשיתי הפעם, ואז לא אספיק לתקן.

היא תמיד רואה במבט קצר אחד שעשיתי משהו שאני לא אמורה לעשות, קוראת אותי כמו תכים של חוט לאורך הבדים שהיא תופרת. כל סטייה של גודל בתך היא רואה ומיד מתקנת. רק אותי היא לא מצליחה לתקן. ואני מקולקלת, אני יודעת את זה. מקולקלת ומקוללת. למה נולדתי בכלל. איך עלה על דעתי למרוח קצף סבון ורוד על העוגה המפוארת שלה. שאפתה למפגש עם החברות שלה. אני לא יודעת אם הן באמת חברות שלה. אולי היא רצתה להרשים אותן בכך שחוץ מזה שהיא תופרת מצוינת היא גם אופה מצוין, ושיקנו ממנה גם עוגות. לא יודעת. היא אף פעם קודם לא הכינה להן עוגה כשבאו לבקר ולקחת את מה שהיא תפרה להן. אני רק יודעת שאני אחטוף על זה.

למה אני חושבת על זה תמיד רק אחרי שאני מעוללת דברים איומים. איזה פחד. ואולי היא תמות אם היא תאכל את הסבון הזה שמרחתי לה על העוגה, והחברות שלה, ואז יאשימו אותה וייקחו אותה למשטרה. אני מתה מפחד מהמשטרה של הגרמנים. למה עשיתי את זה. ואם לא תהיה לי אמא אחרי זה. גם ככה כבר לקחו לנו חצי מהבית הנאצים האלה, עכשיו גם לא תהיה לי אמא. אני באמת מטומטמת כמו שהם אומרים, ההורים שלי. מגיע לי לקבל את המכות על זה.

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
תגובה 1

1 תגובה

  1. קורנת

    10/12/2020 11:28

    ואו. העברת באופן מדויק את הפחד הזה שמלווה את הילדות של רובנו.
    ההורים אוסרים עלינו לעשות משהו ואנו עושים אותו בכל זאת, כי אפשר.
    ממש הכנסת אותנו לתוך הסיטואציה הלא פשוטה והכואבת של ילדה נאיבית שרק רוצה אהבה.
    תודה על זה 🙂

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .