משפחה

מינה ועוגת הקצפת – אביב 1942. פרק שלישי.

ענף תלוי
צילום: רונית קורן

מינה היא ילדה צעירה ושובבה בעיירה ברומניה, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. תמיד מצליחה להסתבך בצרות. בסיפור שלנו ליקקה מהעוגה היקרה שהכינה אימה לחברותיה/לקוחותיה.

לקריאת החלקים הראשונים ניתן ללחוץ כאן
לפרק הראשון ולפרק השני 

איזה מהמם העמק שלנו. תמיד אני רק צופה עליו מלמעלה. אני פוחדת לרדת לשם לבד, ואבא ואמא אומרים שהם כבר מבוגרים מידי בשביל זה, ולא יכולים ללוות אותי לשם. למטה לגמרי יש נחל, שבחורף הוא זורם ממש חזק, ואני לא יודעת לשחות וגם קצת פוחדת ממים, אז מספיק לי לראות אותו מרחוק. אבל בקיץ, כשהוא בזרם חלש, הייתי רוצה ללכת לאורכו. אבא ואמא לא מסכימים לי ללכת עם ילדים אחרים, כי הם גויים, והם אומרים שאסור לנו לסמוך על הגויים. אז למה היא תופרת לגויים? כנראה שעל הכסף של הגויים כן אפשר לסמוך. באמת בזמן האחרון היא לא מקבלת מהם כסף, יותר תלושים לקבל אוכל בשביל המשפחה שלנו, כי אנחנו יהודים, ובכלל לא אמורים לקבל תלושים. אני בעצם צריכה להסתובב עם המגן דוד הצהוב הזה על השמלה שלי, אבל אני מפחדת, אז תמיד אני לובשת מעל זה עוד משהו שלא יראו אותו. במיוחד כשאני מסתובבת לבד בחצרות של העיירה שלנו.

אני מדמיינת את הפרצוף של אמא כשהיא טועמת את העוגה, אחרי שפרסה פרוסות שוות ומדויקות לכל חברותיה וגם לה, והניחה אותן על צלחת החרסינה הלבנה, עם העיטורים הכחולים העדינים. כמה אני אוהבת את הכלים האלה, ותמיד נעים לי להסתכל עליהם.

בטח גם מזגה להן תה בהיר לכוסות היפות והחגיגיות שהיא שומרת לאירועים, והניחה כמה קוביות סוכר בצלחת הקטנה, שנראית כמו נלקחה ממערכת תה של בובות.

ואז היא בטח מעווה את פניה מהגועל, כשהסבון מקציף לה בפה ושואלת בינה לבינה: “מה קרה פה?” ולא מבינה, אך שניה אחרי זה מבינה, ומתביישת בפני האורחות המכובדות שלה, ומתנצלת, ואומרת ש”קרתה כאן טעות” וש”בבקשה, אל תאכלו מהעוגה, כי משהו קרה לה מאז הנחתי אותה על השולחן, משהו בקרם התקלקל, ואני לא מבינה מה קרה, כי הבת שלי אספה את הביצים מהחצר רק היום.” ואז נופל לה האסימון, והיא מבינה בדיוק מה קרה.

“אני אראה לה מה זה”.

“מינה…!!!” היא צועקת, והצעקה שלה חוצה את קירות הבית, את החצר כולה, ומגיעה עד לאזניי המצטלצלות בין ענפי התפוח, מעל לליבי התפוח, ואני רועדת מפחד.

נראה לי שאני מפחדת ממנה יותר ממה שאני מפחדת מהגרמנים. בפעם האחרונה שהם היו אצלנו בבית אחד מהם אפילו נתן לי סוכריה ואמר לי שיש לו בבית ילדה בדיוק בגיל שלי, ושהוא מאוד מתגעגע אליה. ממנה אם אני מקבלת חיוך זו ממש סיבה למסיבה. סוכריה אני לא זוכרת שקיבלתי ממנה כבר כל כך הרבה זמן. אולי מאז שאבא סיים לבנות את הבית שלנו, כשעשינו חגיגה קטנה לכמה חברים שעוד היו בעיירה שלנו, לפני שהגרמנים נכנסו אלינו הביתה בפעם הראשונה.

ופתאום כבר לא מעניינים אותה יותר כללי הטקס, והעובדה שהחברות שלה מזועזעות מחוסר הנימוס ומהצעקה שיצאה לה מהגרון, והיא מתנצלת בפניהן, שוב, ומסבירה שהילדה שלה לא בסדר, ועושה איזה תנועה לא מחייבת עם היד כשהיא אומרת את זה, ומסבירה שהילדה היא זו שקלקלה את העוגה המדהימה שטרחה ואפתה כל הבוקר, ומנסה להסיר מהעוגה את הקצף ולבדוק את העוגה, ומגלה שהעוגה טעימה, ובבושה מציעה לחברות שתסיר את הקצף המסגיר, ותיתן להן פרוסות עוגה אחרות, ללא ה”קרם” המקולקל, כי חבל לזרוק חומרים טובים וטריים לפח האשפה. במיוחד בימים כאלה, כשכל כך קשה להשיג אוכל בכלל, וסוכר בפרט. ורואה את העיניים המתלבטות שלהן, אם לאכול או לא לאכול, כל רגע היא אומרת משהו אחר. מה קורה לה, לאשה המסודרת הזאת? הן מחכות לראות האם היא אוכלת את העוגה ואיך היא מגיבה לזה.

והדופק שלי מאיים לקרוע את הרקות שלי ולצאת דרכן החוצה.

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .