משפחה

מינה ועוגת הקצפת – אביב 1942. פרק רביעי.

ענף תלוי
צילום: רונית קורן

מינה היא ילדה צעירה ושובבה בעיירה ברומניה, בת יחידה לזוג הורים מבוגרים. תמיד מצליחה להסתבך בצרות, כשברקע מלחמת העולם השנייה והשואה.

בסיפור שלנו ליקקה מהעוגה היקרה שהכינה אימה לחברותיה/ לקוחותיה.

לקריאת החלקים הקודמים ניתן ללחוץ כאן
לפרק הראשון

לפרק השני 

לפרק השלישי 

ואני שואלת את עצמי מתי הכלב של השכנים ישים לב שאני על העץ, ואיך לא שם לב לזה עד עכשיו, ולא התחיל לנבוח עליי, מתחת לעץ. ומבינה שאני מפחדת גם ממנו פחות ממה שאני מפחדת ממנה, אם הצלחתי להיכנס לחצר שלהם, ולטפס על העץ, למרות שיש בחצר הזאת כלב. אני כל כך פוחדת מכלבים, במיוחד מכלבים גדולים. מזל שהכלב של השכנים שלנו קטן.

מזל גם שהעץ מלבלב עכשיו, והעלים שלו מחביאים אותי היטב. אולי ככה אצליח להירגע וגם להתחיל לצחוק על כל זה. כמה מזל יש לי. כמה זמן עבר כבר? האם החברות שלה כבר הלכו הביתה? מהעמדה שלי בין ענפי העץ אני לא מצליחה לראות אם הן כבר יצאו מהבית שלנו או לא.

אולי שווה להיכנס עכשיו הביתה, אם הן עוד שם, כי היא לא תעז להכות אותי לפניהן.

כן. זה רעיון מצוין. אבל אני נדבקת לעץ, לענפיו ולעליו, ומרוב פחד לא מצליחה להתנתק ממנו וללכת הביתה. צריך לנשום. תמיד כשאני נלחצת אבא אומר שאני צריכה לנשום, עמוק, בגלל שהאח שלי מת בגלל שלא נשם טוב, ואבא חשב שאם אני אתרגל נשימה עמוקה אז אני לא אמות מהמחלה הזאת. אז אני נושמת, עמוק, עוד נשימה, ועוד אחת, והנה, אני רואה את זה: אני נכנסת הביתה, ואמא מקבלת אותי בחיוך רחב, ושואלת אותי איפה הייתי כל אחר הצהריים.

אני מופתעת, אבל מספרת לה שטיילתי בחצרות של השכנים שלנו, והיא, מבקשת ממני שאהיה זהירה מאוד, כי אנחנו, היהודים, לא צריכים להסתובב בכל מקום. זה מסוכן. ואני נמסה כולי לתוך הרגע הזה, שאמא מחבקת אותי ומנשקת את קודקודי, ושואלת אותי ברכות אם ידוע לי למה לעוגה שאפתה היום היה טעם כל כך מוזר, ואני מתחילה לבכות, ומספרת לה שלא יכולתי לעמוד בפיתוי… והיא מלטפת את ראשי ומרגיעה את הרעד האינסופי המרטיט את כתפי ואת נשימותי, ואני פורקת את כל הבכי והמתח והלחץ שלי בין זרועותיה האוהבות של אמי, צמודה אל החום של חזה, והיא מקיפה אותי מכל עברי, ואני לא יכולה להפסיק ולהתייפח, ומבקשת סליחה, וחוזרת ומבקשת סליחתה, והכאב של הנפילה חד. כל כך חד. נשרטתי שריטה עמוקה בשוק תוך כדי הנפילה מהעץ, וגם יד ימין שלי נחבטה בקרקע בצורה רצינית מאוד. כואב לי מאוד להזיז אותה. ככל הנראה נרדמתי, לתוך חלום מתוק.

ואני צועדת לאט, ברגליים כבדות, את עשרות המטרים הספורים שבין חצר השכנים לחצר שלנו, גוררת את הרגל עם השריטה המדממת מענפי העץ, ומעסה עם יד שמאל את יד ימין כדי שהכתם הכחול שהולך ומתהווה עליה ייספג כמה שניתן, וככל שאני מתקרבת לדלת הבית, קצב הליכתי הולך ויורד. ידי על ידית הדלת כמעט קפואה כעופרת.

“הנה את”, היא אומרת, בטונים שבכלל לא דומים לטונים ששמעתי רק לפני כמה דקות, והנה היד שעולה, ויורדת, וחושך. / רונית קורן

Ronit Koren
נכתב על ידי
אני רונית קורן, אישה, אמא, סבתא. אדריכלית ומתכננת ערים ואזורים, עוסקת בתחום של איכות הסביבה מזה קרוב לשלושה עשורים. מחנכת ומרצה במכללת תל חי בתחומים של שרטוט, תורת הבניה ופרויקטים. אוהבת לקרוא, לצייר, לכתוב שירה וסיפורים.מרפאת בתהליכי תודעה ומודעות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .