הורות

זה בסדר לבכות על קובייה הונגרית

חול בידיים
(Photo by Ben White on Unsplash)

בזמן האחרון אני נוסעת קבועה של רכבת הרים רגשית שאיכשהו תמיד נשאבת בסוף אל תוך מערבולת. או כמו שאני קוראת לזה בקצרה – מערבולת הרים. זה אולי מרטיט מהתרגשות בפארק שעשועים מוגן ומתוחזק, אבל בחיים, ובכן, זה מרגיש לפעמים כמו נפילה מסתחררת אל תוך תהום. לא נפילה מסוגננת, מרהיבה וקסומה כמו של אליס לתוך ארץ הפלאות. נפילה שהיא יותר אובדן מבהיל ללא אחיזה. ולא, זה לא עוד טקסט על קורונה. נכון, יש לה את ההשפעות שלה, ללא ספק, אבל הפעם זו לא המנה העיקרית

לא מזמן התחלתי טיפול. בטיפול קיבלתי הנחייה מדיטטיבית שמכוונת אותי לקבל מסר מעצמי. אחרי כמה ספקות וניסיונות, הגיע תרגול שבו עלה בי דחף עצום לפרוץ בבכי ואיתו המסר – “את מתאבלת, על עצמך, ואת צריכה לתת לזה מקום”. לקח לי בערך שנייה או שתיים להבין על מה מדובר, על מה לעזאזל אני צריכה להתאבל, אבל אז זה הופיע למולי ברור וצלול כמו שמי קיץ של הפלך בארץ התיכונה; לפני שהפכתי להיות אמא, משהו שאפשר לומר בעדינות שלא תכננתי לעשות בכלל (ולזה יוקדש פוסט נפרד), לא ידעתי יותר מדי על אמהות בדיוק מהסיבה שהזכרתי עכשיו. לכן מיותר לומר שגם לא ידעתי כלום על משבר הזהות ואובדן הערך העצמי שמגיע עם שוך ההורמונים ללא מעט נשים שהופכות לאמהות. 

אם אנסה לקצר, חופשת הלידה החורפית שלי, שבה גם ככה לא יצאתי יותר מדי מהבית, התמזגה עם הסגר של מגיפה עולמית ומעט הזמן שהיה לי לעצמי נעלם כליל. בן זוגי נאלץ להמשיך לעבוד מהבית פחות או יותר כרגיל ואני נותרתי המטפלת העיקרית, על אף מאמציו לעזור ולהקל כמה שניתן. המטפלת שהגיעה שלוש פעמים בשבוע או האפשרות לצאת עם חברה לרקוד ולהתאוורר מדי פעם נעלמו מן השגרה. או אז זה נחת עליי במלוא הכובד – מי ומה אני לעזאזל חוץ מלהיות אמא? מה עוד אני זוכרת לעשות? במה אני מוכשרת? מה אני רוצה להגשים? מה מצבה של מערכת היחסים שלי עם עצמי? מה אני באמת שווה? הרגשתי שהתשובות לשאלות האלה מתמסמסות לאטן כמו חול שאוזל בין האצבעות, לא חשוב כמה חזק אני קופצת את האגרוף, מנסה לאחוז חזק בשאריות של מי שהייתי. תוסיפו לזה חיים יחסית חדשים בניכר שקשה לומר בהחלטיות שממש התרגלתי אליהם וריחוק מחברים טובים ומשפחה ותקבלו פצצת זמן שמדוכאת מדי מכדי להתפוצץ.

מרדית’ יודעת על מה אני מדברת

אני יכולה להבין איך ה”אבל” הזה עלול להישמע פריבילגי. “אבל” היא מילה מאוד חזקה וקשה, ולי סך הכל יש הרבה מאוד דברים להודות עליהם בחיי (חמסה חמסה שום בצל). אבל החיים הם לא תחרות, ועצב, קושי, אתגר ודיכאון נוחתים עלינו ללא הבדלי גזע, מין, דת או מצב בבנק. הטרנספורמציה הזו, מאישה שכל עולמה סובב בעיקר אותה, לאישה שעצם קיומה מוקדש לטיפול ביצור אחר, מקובייה הונגרית עם 43 קווינטיליון קומבינציות (זה הרבה מאוד, תשאלו את גוגל), לקוביית עץ של ‘פישר פרייס’ – לא חולפת מעל הראש כמו משב רוח קליל ובלתי מובחן. כלומר, בהתחלה זה בדיוק מה שזה. אבל אז, אט אט בלי משים, משב הרוח הקל מצטבר לערפל קודר, מסמא ובלתי חדיר. ערפל אפל וכבד כמו שמיכת פוך רטובה על הפנים, מקשה על התנועה והנשימה. כל הפוטנציאל שבי רובץ סרוח ולא ממומש על ספה מרופטת בסלון של הנפש וצובט, צובט חזק המניאק. לפעמים הוא מתחרפן לגמרי וגם בועט, שורט, מנסה לשבור את הקירות ולהימלט. 

אני מתגעגעת להקשיב לעצמי.

אני מתגעגעת לזמן פנאי, תחביבים – מעשירים או מטופשים, יצירה, לצאת לרקוד עם חברה או סתם לעשות מקלחת ספונטנית. אני מתגעגעת לעצור ולחשוב מה אני מרגישה ומה באמת מתחולל בתוכי או לזהות את עצמי במראה. אני מתגעגעת לאישה שהקדישה את רוב זמנה כדי ללמוד איך לשפר את עצמה ולהיות אדם יותר טוב – פחות עצבני וחסר סבלנות ויותר נינוח וחיובי. איך לאהוב את עצמה ואת החיים יותר, איך לכתוב יותר טוב, על מה לחשוב, על מה לחלום. מצד שני, חשוב לומר – יש משהו מרענן וחשוב מאד בלהתעסק בעצמי פחות, עם כל האתגר הכרוך בזה. העניין הוא שכל מים עמוקים מפחידים בהתחלה, כשעוד לא יודעים לשחות, וכמה פריבילגי שזה עלול להישמע, לאף אחד אין מונופול על מערבולות הרים.

אחרי הטיפול הזה הבנתי שאני צריכה להיפרד.

זה כנראה ייקח זמן ואולי אני אפילו צריכה לעבור את כל שלבי האבל – הכחשה, כעס, מיקוח ודיכאון, עד לשלב האחרון והמיוחל של הקבלה. אולי כבר אפילו עברתי כמה מאלה, אבל אני מנסה שלא לדחוק בעצמי, בינתיים. מנסה מדי יום להיזכר במה אני טובה, מה אני אוהבת, למה אני מסוגלת. מנסה לעודד את עצמי שמתוך סוף של משהו צומח תמיד משהו חדש, יפה יותר, חזק יותר. מנסה להרפות לתוך האובדן העצמי, להיכנע לו ולהתמסר באהבה לזהות החדשה, המסקרנת, המאתגרת והאינסופית שנוספה לי באופן כה לא צפוי. ומי בכלל היה מאמין, אני פאקינג אמא.

אלינוריגבי
נכתב על ידי
פעם הביו שלי באתרי היכרויות היה "שלום, שמי איניגו מונטויה, רצחת את אבי, היכון למות" או "כשמרשמלו במיקרו פוגש מנטוס בקולה" - ובכל זאת הצלחתי איכשהו למצוא זוגיות ואפילו להפוך לאמא (במפתיע). גרה בוושינגטון דיסי, רוקדת רגשות, מציירת במילים ועונדת את הלב על הדש.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .