הורות

להיות הורה שכול לילד חי

קרדיט: Pascal BORTOT - Pixabay

מחר את מתגייסת… יום שחיכית לו… יום שאני חיכיתי לו…

פיזית, מסתבר, אני לא אהיה שם. אבל אהיה שם במחשבותיי. אדמיין את ההתרגשות, את החששות, את הגאווה שתרגישי ואם אצליח – אולי גם אוכל להרגיש זאת בעצמי. הלוואי….

אני רוצה שתזכרי, שאני אוהבת אותך – מאוד. גם כאשר אני רותחת מכעס. את הבת שלי, זו עובדה שלא ניתן לשנות אותה. אני בחרתי להיות לך לאמא – ועם זאת אני גם מבינה שאת לא בחרת להיות לי לבת. וזה בסדר. ככה העולם פועל – אנחנו לא בוחרים למי להיוולד ועם זאת, המשפחה שאליה אנחנו נולדים – היא לטוב ולרע – ככה לפחות אני מאמינה.

אני מצרפת לך את השיר “אנשי הגשם“, מצרפת לך גם את פרשנות השיר. אני מ”אנשי הגשם” שלך. גם אם זה לא ניראה לך כך (כי “אנשי הגשם” הם בלתי ניראים) – בסופו של דבר – תמיד שתהיי זקוקה – אהיה שם עבורך.

כמה שזה קשה להיות שייכת ל”אנשי הגשם”… להיות חצוי בין העלבון לנאמנות, לגעגוע ולאהבה. אבל, וזו אולי האפשרות היחידה שלי לקוות שיום יבוא ותיראי / תזכרי שאני לא רק “אמא” – אלא גם אדם עם חולשות וטעויות ורגשות – בדיוק כמוך… ואני יודעת שיום אחד זה יקרה, ולכן, אני בוחרת להיות מ”אנשי הגשם”.

את היותי “אמא” – אי אפשר לקחת ממני… שום דבר ואף אחד – זה לעולם.

אז בנתיים אני כאן – מייחלת שתעשי חיל בצבא. שתצמחי, שתגשימי את עצמך, שתסללי את הדרך שלך. מתפללת בכל ליבי שתשמרי על עצמך, שלא יאונה לך כל רע, שתצברי חוויות נעימות ושתהיי גאה בהישגייך.

אוהבת – אמא

אנשי הגשם: רחל שפירא

משמעות השיר: אנשי הגשם / נחום היימן
כתבה: ד”ר רותי קלמן

אנשי הגשם נראים כקבצנים במעילים, שוודאי הם כהים ולא בצבעים שמושכים תשומת לב. המילה “מתכווצים”, מזכירה במיצלול שלה את המלה “קבצנים”. הם מצטיירים כמקבצים, אבל לא של נדבות. כי נדבה היא משהו שמוענק. הם מקבצים את חיוכיה, אבל בגניבה, כי החיוכים לא מיועדים להם, ועוד מעט נשאל מדוע. הם עומדים בפינה, בקרן רחוב, כמו קבצנים. הם עצובים, ואולי חסרי תקווה לגבי עצמם. הם אנושיים מאד, ודמעותיהם הגדולות (“טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם… על עלבונם“) הן משום שהאהובה לא חושבת עליהם.

הטיפות הגדולות מזכירות לנו גשם שהוא סמלי לדמעות, מה שמצביע על העצבות והרגישות שבמהותם. במצב כזה הם יכלו לנסות לשכוח אותה, אבל הם מחליטים לחכות שהיא תזדקק להם, מה שמראה על עוצמת יחסם אליה.

המשפט: “הם כבר למדו איך להצניע את עצמם” מלמד שהם לא היו כאלה בעבר, אך השתנו בגלל היחס שלה, או יותר נכון אי-היחס “את מרוחקת ואינך רואה אותם“. לאמיתו של דבר אין היא מרוחקת מהם, שהרי הם רואים אותה, ואפילו את חיוכיה. וכאן יש תיקבולת ניגודית בין הבתים, שכן היא מרוחקת מהם במחשבתה ובליבה, הם אינם קיימים בחייה בשלב זה. האם גנבו את חיוכיה כדי להיות מאושרים? כנראה שלא, כי הם לא משתמשים בהם לפיצוי עבור עצמם, אלא שומרים בשבילה, לימים שבהם תזדקק לחיוכים אלה, כמו לאסוף מלים טובות בתיבת תכשיטים ולהוציא – ברע, ולהיות מנוחמים. אין היא מייחדת את חיוכיה להם, אלא לאחרים, שהיא חושבת שהם אהוביה או שהיא שקועה בעצמה ובצרכיה (כמו השושנה של הנסיך הקטן). אנשי הגשם יודעים שהיא תזדקק לחיוכים לשעות מצוקה, ולכן הם אוספים, מקבצים את החיוכים, כמו פירורי לחם שאחר-כך יתחלקו בהם עימה.
הם יחלקו איתך את לחם צערך” הם מתחלקים בלחם כמו קבצנים אבל זהו לחם מטאפורי, ולא של שמחה ונחמה, כמו שאוכל יכול להיות, אלא לחם של צער, שיהיה לה כשתתפקח מאשליות. ההתחלקות שלהם בצער מאפיינת אוהבים אמיתיים ובכך הם נמדדים. ישנה תיקבולת ניגודית גם במה שיגרמו לה אהוביה, לעומת מה שאנשי הגשם יעשו בשבילה: בעוד האהובים שלה יפקירו אותה או יבגדו בה עם אחרים, אנשי הגשם יכתירוך למלכתם היחידה. כשאיש כבר לא יברך אותה, יהיו עמה אנשי הגשם עם הלחם, והברכה על הלחם של אהבתה, כלומר עליה.
ההתנהגות שלהם במהלך השיר מזכירה מאד את יחסם של הורים לילדיהם. הורים שנותנים אהבה ללא גבול, לטוב ולרע, ולא משנה אם הילד הוא טוב או רע, או אם הוא התייחס אליהם טוב או רע. עודך חוגגת ואינך רואה אותם, אנשי הגשם מביטים בך בחמלה כמו בת טיפש-עשרה אנוכית שמרוכזת בעצמה ולא מעריכה את הטוב שבהוריה ובמשפחתה, הם יודעים לשתוק ולא להתערב. לו רק יכלו היו נותנים את חייהם  לשמור אותך מעוני או מחלה כפי שהורים היו רוצים לילדתם. גם המשפט:  “יכתירוך למלכתם היחידה” מתאים ליחס של הורים לילד שלהם, שמבחינתם הוא הבן-אדם המושלם, או לפחות נותנים לו את הביטחון שהוא האחד והיחיד, כמו מלך.

כשאוהבייך ישכחו וכל כלבייך ינבחו  – אפילו הכלבים שנחשבים לחברים נאמנים של האדם נובחים עלייך, אומר האני השר לבחורה שבשיר, ורומז לה שהאושר שהיא חושבת שיש לה כיום הוא בדיה, והוא מזויף, כי היא עם האנשים הלא נכונים. שימו לב ש”האני השר” (הדובר) מדבר אליה בגוף שני, ועל אנשי הגשם בגוף שלישי, כאילו הוא מנסה לפנות אליה ישירות ולהפנות את תשומת ליבה אליהם. אנשי הגשם, שהם האוהבים ללא תנאי, הם האוהבים האמיתיים, כמו הורים –  יאספוך אל מיטתם. ושוב אנו רואים את מוטיב ההורים: “והם ירימו את ראשך ויאמצו את ייאושך, לחממך בפירורי אהבתם“. הם נוהגים בה כמו הורים לילד שחלם חלום רע, והוא מגיע למיטת ההורים כדי להתנחם. הפירורים שליקטו למענה מחיוכיה (מהאושר שלה עצמה), פירורי אהבתם, מוענקים לה ברגע הרע הזה שלה, כדי שתתאושש ותירגע. האהבה העוטפת הזו, מודגשת גם בסוף השיר: נאמנים כצל, סבלניים כזמן, וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה (מידת הסבלנות מוכפלת פי שלושה להדגשה – ר.ק) לוקחים אותך אל עבר מפתנם.

שני שלבים מתרחשים בשיר. בשלב הראשון השימוש החוזר במלה “אם” יקרה לך משהו רע כזה או אחר, מדגיש את העובדה, שזה עוד לא קרה, אבל אולי יקרה, ובמקרים אלו, אומר לה הדובר, אנשי הגשם יהיו אמפטיים לצערה. בשלב השני – הרע יקרה, זו כבר לא שאלה של יקרה או לא יקרה –  “כשאהובייך ישכחו” ובמצב הזה, אנשי הגשם יודעים שתפקידם לעודדה. הם נכנסים לפעולה מהר יותר בחלק השני (שורה קודם), מאשר בראשון. כי הם מבינים שמצבה קשה.

לדעתי, מתגלים אנשי הגשם בשיר כידידי האמת שיש לבן אדם, שהוא לא תמיד מבחין בהם ומגלה אותם. אבל הם מוכיחים את עצמם ברגעים הקשים. וכמו שהורים נותנים הכל ללא תנאי ולא משנה מה עושה הבת או הבן, כך הם מוכנים להיות בשבילה. המשוררת מבקשת מאיתנו על פי המשל שבשיר, שנשים לב לאנשי הגשם שלנו, ונטפח ונשמור, ולא נקבלם כמובנים מאליהם, אלא גם נתייחס אליהם כי מגיע להם. ורק אם נדע מיהם ידידי האמת שלנו נהיה באמת מאושרים.

קרדיט - Free-Photos - pixabay

קרדיט – Free-Photos – pixabay

אז יש לי ילדה שמחרימה אותי… בגלל כלים בכיור. והכאב הוא בלתי נסבל….

זו כנראה “מלחמה” על עצמאות, על “נפרדות” ועל “הזכות” להיות “אדון לעצמה”…. “מלחמה” שניראה שהפסדתי בה הפסד מר…המחשבות שלי מאוד קשות כלפיה – ועם זאת, אני מנסה לזכור שהיא הילדה ואני המבוגר האחראי.

אני קרועה בין הכעס והעלבון, האהבה והטינה.

עוד אכתוב על יחסי הורים / ילדים… בינתיים אני מלקקת את הפצעים שלי ומנסה “להיות” שם בשבילה – אפילו שהיא ממדרת אותי, עד שזה ירוקן אותי לחלוטין.

הדס וליש
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .