משפחה

כבוד

כבוד למבוגרים באוטובוס
צילום שרה שטרית / אלבום פרטי

האור בחלון מתחלק לשלושה פסים דקים שמתרחקים ומתקרבים אחד לשני, כמו במירוץ. הם נעים על התקרה השטוחה הזו שתומכיה הם ארונות מלאים בספרי תורה. ברקע נשמע אגזוז ישן ובודד למדי, רוכב את דרכו החוצה מהעיר. איך בא לי גם לצאת מהעיר ואיך השמש יודעת להישבר על תקרה שטוחה לבנה ולמלא את הלב בריקנות הזו.

שבת, הזמן לא זז כי אסור לעשות כלום. כולם ישנים, אוכלים או בבית כנסת. תמיד אמרו שיש משהו מיוחד ביום שבת, דאגו לייחד אותו משאר הימים. אולי זה בגלל שאלוהים נח בו מבריאת העולם או שאולי הקדושה היא בעצם כבוד להפסקה.

אישה מבוגרת עם שיער שחור דליל שהתחבא הרבה מדי זמן מתחת לפאה, יושבת בספת עור לבנה ומתפללת, היא היחידה שנחרטה לי בראש כאחת שבאמת מתכוונת למילים. קצוות הפה שלה זזות כמו בריקוד, כשהצעדים נראים קלילים, טבעיים כל כך. הקמטים ליד העיניים, העיניים האפורות-כחולות האלו שראו יותר ממה שאוכל לדמיין שאראה בעצמי, תמיד הנחו אותה בקריאה, היא נראתה לעתים מופתעת מהטקסט למרות שקראה בו רוב חייה ובקביעות הייתה מזילה דמעה.

אישה עולה במדרגות

צילום: אלבום פרטי

צחוק מתגלגל של ילדים ומיד צעקות של מבוגרים נשמעים מהחלון. הסורגים שאמורים להגן עלינו נראים כמו אנשי קו עם פרצופים עצובים. גם הם מבואסים שאין ביכולתם לזוז לאן שירצו כרגע. חובה ו-כבוד, כבוד וקדושה, כל מיני חיבורים מתחילים להשמיע קול בראשי ומבט מהיר בחלל החדר גורם לי לרצות לברוח. אני יכולה לצאת בלילה כשכולם ישנים ולחזור מוקדם בבוקר לפני שסבי מתעורר לתפילה. אם ההורים שלי ידעו שהלכתי הם בכלל לא יכעסו עליי, יש לי תחושה שהם יבינו.

השולחן מלא מטעמים, סלטים פשוטים אבל כל כך טעימים. יד שמבשלת שנים פשוט יודעת מה לעשות עם אוכל, כנראה שהתמדה היא המפתח להכל, השאלה מתי היא נכפית עלינו ומתי אנחנו מאמצים אותה. כולם שרים שירי הלל לשבת ואני ממלמלת בקושי, בעצבים. אני פשוט רוצה לאכול כבר, כשאין מה לעשות האוכל מקבל מקום מאוד משמעותי. סבתי מביאה דגים, ואז קציצות, ואז בשר בכל מיני צורות, והכל טעים ואני לא שואלת שאלות. דודי מרים את קולו לגבי משנה פוליטית כלשהי, אמי מדברת עם סבתי, אחי מדבר לאבי, סבי בוהה בספר תורה בזמן שמדי פעם לוקח ביס או שותה מהיין, אני מרגישה מלאה מדי, מתחילה לכאוב לי הבטן, כולם מתווכחים על ביבי או על שרון או על מה שקרה באותה התקופה ואני בורחת לשירותים.

נייר מקופל בשכבות שוכב בסלסלת פלסטיק קטנה בצבע ורוד. גם הוא לא יכול לזוז לשום מקום. חותכת נייר מהגליל ומתרוממת. ליד המקלחת, בחדר הכביסה, על אדן החלון המכוסה כולו סורג ורשת שוכב בלי נוע גוזל שכנראה נפל מהקן. אני מתקרבת אליו עם ראשי מנסה להבין איך הוא נראה מקרוב. יש לו מקור קטן שמתעקל מטה בצבע כתום, ועיניים קטנטנות ושחורות. יש לי תחושה שהוא מסתכל עליי אבל הוא ממש פצפון אז אולי הוא סתם מסתכל ישר. דרך הרשת אני מנסה ללטף את ראשו הקטן והוא משמיע קול חלוש בקושי ותוך שתי שניות הוא מפסיק לזוז. אני מתעצבת והולכת לשטוף ידיים, מנגבת, עושה פרצוף למראה, לא מרוצה מהבגדים שאני לובשת, יוצאת ובטעות מכבה את האור. אף אחד לא קלט. חוצה את המסדרון בדרך לשולחן ומתיישבת חזרה במקומי. על הצלחת מחכה לי עוף, עם תפוחי אדמה ואורז. סבתי מעודדת אותי לאכול. כולם בשנייה מתחילים לשיר שוב בקול גדול ולמזלי אני לא צריכה לענות לה וגם לא לאכול. אני שרה יותר חזק והפעם גם פחות בעצבים.

שרה\\

שרה
נכתב על ידי
שרה, בת 28 נראת בת 15 ומרגישה בת 80.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    אורלי סבן

    25/03/2020 16:44

    כבוד…
    הרבה כבוד לכתיבה שלך, להביא זכרון במילים לכדי מוחשיות חיה הוא נדיר.
    קוראת אותך הרבה..נהנית מאוד.
    איך בכל פעם את מצליחה לעורר אצלי את הדימיון.
    תודה שיש אותך

    • Avatar

      נועה

      25/03/2020 20:39

      כתיבה מדהימה!
      משפחה ומתחזקים

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .