משפחה

המשוגע שאוהב בדידות פרק 4: השבעה

קרדיט: Gioele Fazzeri - Pexels

הלוויה של אבא שלי יצאה עוד באותו היום. ב – 23.3.2006 בשעה 18:00.

אמרו לי ולאחי שאסור לנו להיכנס לבית הקברות ולראות את ההלוויה מפני שאנחנו כוהנים. כשהסתיימה ההלוויה כל הנוכחים באו אלינו לכיוון שלי ושל אחי שהמתנו בחוץ, הרב קרע חלק מחולצתי שלי ושל אחי, ואמר לנו להגיד “קדיש” אחי קרא אותו רגיל, ואילו אני קראתי את כולו בבכי. וחזרנו הביתה לשבעה…

את כל השבעה העברתי עם שחר שבא כל יום ויום ובאמת היה איתי שעות על גבי שעות, וקצת ממש טיפה גם עם חברים אחרים שהיינו למעשה “חבורה” של חברים. ביום הרביעי לשבעה יצאנו אני ושחר בלילה וישבנו בגן שליד הבית שלי וראינו שם שלושה נערים שברחו ממוסד לנוער פלילי. ביקשתי מהם סיגריה והם כמובן נתנו לי. במהלך כל השבעה הייתי יוצא החוצה ומעשן בדלים של סיגריות מהרצפה שנשאר בהם משהו. הם נתנו לי סיגריות וגם המליצו לי על הקופסה שלהם, קופסה שהכילה 40 סיגריות בתוכה.

בתמורה, שאלתי אותם אם בא להם לשתות קולה, מיצים או בירה שהיו בגלל השבעה והם כמובן העדיפו בירה. רצתי הביתה והבאתי לכולם בירות. אחד סיפר לי שאבא שלו מכה אותו, אחר סיפר לי שהכניסו אותו בגלל שהוא הריח דבק…

ואני סיפרתי להם שבדיוק אבא שלי נפטר.

צחקנו ודיברנו על החיים שלהם ועל החיים שלי ועל החברות שלי ושל שחר. הם תמיד היו בהיכון ובהלה וחשבו שמחפשים אותם ודי בצדק בהתחשב בעובדה שהם ברחו ממוסד לנוער פלילי. באיזה שהוא שלב הם חשבו שמישהו בא מהמוסד שלהם ושלושתם ברחו.

אף אחד לא באמת בא. שחר ואני נשארנו שם עוד שעה לראות אולי הם יבואו שוב, אך הם לא חזרו וחזרנו כל איש לביתו.

ביום ה-לפני אחרון של השבעה, דוד שלי – אח של אבא שלי, שוב כמובן התערב. אחותי ליז, שתמיד הייתי מאוד קרוב אליה, ובאותה התקופה גם הכי קרוב אליה מבין כל האחים (כיום זה משה) התחילה לצעוק עליו “תפסיק כבר להתערב אתה בכל דבר חייב להתערב גם בחיים שלי וגם בחיים של אהרון התערבת, הרסת לנו את החיים”.

הצטרפתי לאחותי והתחלנו לצאת עליו במאה קמ”ש, עד שבאיזשהו שלב דוד שלי דפק ממש חזק על השולחן וצעק “אתם לא מתביישים לצעוק עליי ככה אני כל החיים שלי אהבתי אתכם אני לא התערבתי לכם בחיים, ואח שלי מת אך ורק בגללכם!”

 

לוויה

קרדיט:  carolynabooth מ- Pixabay

 

כששמעתי את זה הלכתי לשולחן סביבו ישב, דפקתי הרבה יותר חזק ממנו ברמה שכאבה לי היד, ואמרתי לו “אני לא אסלח לך על מה שעשית לי כל החיים. אתה הרסת לי את הילדות ואת החיים אני שונא אותך וכל החיים שנאתי אותך וכל החיים אשנא אותך! אתה יודע שבגלל בן זונה כמוך אבא שלי נפטר שלא דיברתי אתו ואל תגיד שאתה לא התערבת בחיים שלנו אתה תמיד אהבת להתערב בחיים שלנו כאילו אתה זה שבכלל אבא שלנו”. אחותי ליז באותו הזמן בכלל ניסתה להרביץ לו ורק בזכות אח שלי משה שהחזיק אותה זה לא קרה.

שכנה שכבר הייתה בבית ממילא, ראתה את אחותי יושבת, מקללת וצועקת – הפילה אותה מהכיסא לאחור ותוך כדי אמרה לה “את לא מתביישת? אבא שלך הרגע נפטר ואת ככה צועקת על דוד שלך?” כשראיתי את זה דחפתי אותה ואמרתי לה אם עוד פעם אחת את תגעי באחותי את תקבלי מכות רצח ואני בכלל לא צוחק אתך ואחותי שקמה שוב רצתה ללכת מכות אלא שהפעם עם השכנה ושוב אחי משה החזיק אותה והרגיע אותה.

וכולם יצאו לראות מה קרה. היה שם בית משוגעים אחד גדול!

ביום האחרון של השבעה כולם התארגנו בשביל ללכת כל אחד חזרה אל ביתו. במהלך כל השבעה לא בכיתי.
כשכולם התארגנו ללכת חזרה אל ביתם, ישבתי בסלון והתחלתי לבכות כמו תינוק. אחותי קרן ראתה אותי בוכה ואמרה לי “מה אתה משחק אותה בוכה אתה שנאת אותו” ואימא שלי הצדיקה אותה. ואני באמת לא זוכר מה עניתי ואם בכלל עניתי.

אחרי השבעה, במהלך השבוע שאחריו , שמתי מוזיקה בווליום גבוה מהחדר. שכנה שלי, באה אליי לחלון והפצירה בי – “אתה לא מתבייש? אבא שלך הרגע נפטר תנמיך את המוזיקה”. צעקתי עליה בקולי קולות: “מי את שתדברי על אבא שלי? עוד פעם אחת תדברי עליו אני לא יודע מה אני אעשה לך אני אשים מוזיקה מתי שבא לי וכמה שבא לי, ואת לא תגידי לי אם אהבתי את אבא שלי או לא ובכלל אל תדברי עליו את מבינה את זה?”

אימא שלי נכנסה אליי לחדר והרגיעה את העניינים בינינו. בעיקר בזה שהיא שאמרה לשכנה שלי שהיא צודקת ומצטערת וגערה בי על הבושות שאני עושה לה.

ואז הגיעו השלושים וגם האזכרה של השנה הראשונה.

אמרתי לאימא שלי שאני לא רוצה שדוד שלי, אח של אבא בכלל יעז או יחשוב להיכנס אלינו הביתה כי אם כן יהיו עוד פעם ריבים וצעקות. והוא באמת לא נכנס אלינו. רק בשלושים ראיתי אותו בבית הקברות. בשנה של האזכרה כשנערכה סעודה בבית הכנסת לא הלכתי אליה כדי לא לראות אותו.

כיום אני לא באמת יודע מה מצבו אבל למיטב הבנתי הוא שוכח המון דברים ובכללי איש חולה מאוד. לפני כשנה וחצי שנתיים הוא הגיע אלינו עם אשתו בפעם הראשונה מאז המקרה לבית.

הוא שאל לפחות חמש פעמים “איפה אהרון?” לא רציתי לצאת או לראות אותו בכלל.
אשתו צעקה מהסלון לחדר שלי “אהרון בוא אנחנו רוצים לראות אותך מה אתה מתבייש ובורח מאתנו אנחנו משפחה”. אמרתי לה מצטער אין לי זמן ואני עסוק והיא אמרה תבוא רק להגיד שלום ושנראה אותך. בסוף יצאתי וראיתי את האיש שהרס לי את החיים! הדבר הראשון שהוא אמר “אהרון הרבה זמן לא ראיתי אותך” לא עניתי לו, ומיד אחרי זה קרה דבר שריסק אותי והחזיר אותי שוב פעם אחורה. הוא אמר “אהרון אני מבקש סליחה”.

לא שאלתי בכלל על מה ולמה. איך שהוא אמר את זה התחלתי באמת לבכות כמו תינוק ותוך כדי בכי מרורים לחצתי לו את היד ואמרתי לו בגרון חנוק “אני סולח לך”. הוא מיד שאל “אבל למה אתה בוכה?”

לקחתי את עצמי וחזרתי אל החדר שלי תוך כדי שהוא שואל אותי שוב “אהרון, אבל למה אתה בוכה?”

לא עניתי לו. נכנסתי לחדר ובכיתי כמו משוגע, בדיוק כמו באותו היום או בסיום של השבעה על אבא שלי. הוא ביקש סליחה ואני כלל לא בטוח אם הוא היה מודע בכלל על מה הוא מבקש את הסליחה שלו.

עד היום אני לא באמת מאמין לעצמי או יכול להאמין לעצמי שסלחתי לאיש הזה.

אהרון כהן בן 30 אוהב ללמוד פילוסופיה, היסטוריה, מדע ועתידנות. מכור לפילוסופיה, כותב את הספר "המשוגע שאוהב בדידות." בעל עסק של חנות מותגים וריק ומורטי, אוהב להיות ולהישאר בבית, ואוהב בדידות.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .