משפחה

מצפון תפתח הטובה

יד אוחזת שעון
Victor Miyata .pexels

נשיונל ג’אוגרפיק VS שביס

לפני כמה שנים א’ ואני היינו בטיול סובב איטליה. בדרך מצפון לדרום עצרנו בכביש המהיר באחת מתחנות העצירה. א’ מילא דלק ואני הלכתי לקנות לנו קפה. בתור לקפה עמד אדם גבוה מאוד, נראה בשנות ה40 לחייו, משופם ושזוף. הוא חבש כובע רחב שוליים שנראה ספוג בזיעה מהשיער הארוך וחולצת נשיונל ג’אוגרפיק עם מיליון כיסים.

האיש שמע שאני מבקשת את הקפה באנגלית ושאל מהיכן אני.

עניתי שמישראל והוא מיד חייך. הוא סיפר לי שהוא יינן שעובד ביקב מיוחד עבור יהודים. הסביר על נושא הכשרות ואיך שהם חייבים להכין את היין בצורה מסוימת כדי שיוכלו לייצא אותו אלינו. לא אלאה אתכם בהליך המפורט ביותר שתיאר לי, אבל אציין שהנשיונל ג’ ממש התלהב מכך שיהודיה נפלה בדרכו. החלפנו עוד כמה מילים בנימוס וחשבתי שהשיחה הסתיימה, רק שאז הוא הפתיע אותי ושאל איך זה שאני לבושה כל כך “רגיל”. ניסיתי לעמוד על טיב השאלה. כלומר, פשניסטה אני לא, אבל… רגיל?  אחרי ניתוח קצר הבנתי שהמשופם בטוח שנשות ישראל כולן עוטות כיסוי לראשיהן ומלבושים צנועים לגופן. חייכתי, לפחות לא שאל על גמלים.

הסברתי שבישראל לא כולם דתיים. למעשה רובנו חילוניים או מסורתיים ושחלק גדול מאתנו בכלל לא יהודים. “אני חיה את החיים שלי כנראה כמו שאתה חי, בלבוש רגיל”. סיכמתי. התשובה שלי כנראה עדין לא התיישבה לאנתרופולוג המתחיל בתבנית הטירמיסו. ובעודו מוציא את צלב הזהב שהיה תלוי על צווארו, הסביר שהוא נוצרי מאמין, אבל לא אדוק ושאל אם אני לא דתייה, אז באיזה אלוהים אני כן מאמינה? לרגע תהיתי ביני וביני האם אני צריכה לשמור את המחשבות לעצמי, אבל ביני וביני החליטו שמה אכפת לי, ממילא לא אפגוש בו שוב. עניתי לו שזה אולי ישמע לו קלישאתי, שאני כן מאמינה באלוהים, הישות הגדולה שם למעלה שמכוונת את הכל, אבל שביום-יום, אלוהים בעיני הוא המצפון שלי. הוא שמכוון אותי לטוב ולרע, והוא שקובע לי מה האמת. איתו אני משוחחת ואיתו אני מקבלת החלטות.

האיש החבוב שכנראה המחשבה הזו הייתה פחות קלישאתית עבורו הנהן הלוך וחזור וחייך. אמר שהוא שמח לפגוש “יהודיה מסוג אחר”, אלה היו מילותיו, ושהסקרנות שלו לגבי ישראל גברה מאוד.
במעבר חד נפרדנו לשלום וחזרתי לא’ שחיכה ברכב, לא מבין מי זה הגבוה שמנופף לו בחמימות לשלום.

אידיאליזציה למת

לפני 11 שנים אבא שלי נפטר. אי אפשר להגיד שזו הייתה הפתעה. ילד לניצולי שואה עם מטען רגשי עמוס, עישון כבד בערך מגיל 7, מלחמת לבנון, פריצת דיסק בגיל 35, סיבוכי סוכרת קשים, עבר משפחתי של בעיות לב, אורח חיים לחוץ ועצבני… בינינו, כמה אפשר להחזיק?

במשך 12 השנים האחרונות לחייו שבהן הוא חי בחו”ל, האחים שלי ואני היינו מבקרים אותו פעם או פעמיים בשנה, ביעדים שונים בעולם. משוחחים בטלפון רבע שעה פעם בשבוע (אם הקו היה תופס) וכותבים מכתבים אם מישהו היה מגיע לארץ וחוזר לשם. לא היו שיחות וידאו, פייסבוק ואינסטגרם, בטח לא זום מקרב לבבות. הוא חי חיים שלמים בלי לדעת מה קורה איתנו ואנחנו חיינו חיים שלמים בלי לדעת מה עובר עליו.

בשנים ההן הרגשתי שאבא שלי הוא האלמנט המרכזי בחיי.

עוצמת הנוכחות שלו ב-11 השנים שכן גידל אותי, הספיקה ל-20 האחרות. בחוסר הנוכחות שלו מהרגע שעזב, הוא יצר כל כך הרבה משמעות ולמרות האינטראקציה החסרה והקלוקלת, הוא היה מאוד נוכח. כמה נוכח? ובכן, אלוהי המצפון שלי (שהתפתח מאז ועד איטליה), היה שיח חרש בראשי עם אבי. בכל שאלה פניתי אליו. מה אתה היית עושה עכשיו? איך אתה היית מתנהג? כיצד לפתור את זה ואיך להגיב לזה?

האמת, אני כותבת את זה עכשיו וקצת מגחכת לעצמי. אם אבא שלי היה כזה מתחסד כמו שהייתי בגיל 16, היינו במקום אחר היום. ההתנהלות שלי לא הייתה קרובה כהוא זה להתנהלות שלו, אבל השיח החרש שהתנהל היה כל כך חי בראשי והרגיש מאוד אמיתי.

בערך שנה לפני שהוא נפטר האחים שלי ואני ניתקנו איתו קשר.

למעשה, הוא ניתק איתנו קשר ואנחנו הפסקנו להילחם על זה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר שהוא לא רוצה לשמוע מאיתנו, אבל בפעם הזו בדיוק התבשרנו שלאחי יש גידול בגזע המוח. זה קרה תוך כדי שאמא שלי החלימה משנה ארוכה של מלחמה בסרטן. למי בכלל היה כוח להתעסק בקשיים הרחוקים שמעבר לים.
צליל הניתוק של השיחה האחרונה שלנו מהדהד לי מדי פעם בראש והמחשבות על כך שהוא מת לבד, רחוק ממשפחתו, עוד מציקות. ובכן, רגשות החרטה מתבקשים.

קצת אחרי מותו, ולאחר שהזמן העביר את הצורך לעשות לו אידיאליזציה כזו שבה המתים הופכים פתאום למושלמים, הצלחתי לראות את אבי באמת כפי שהיה. אדם חם, אוהב וטוב, אבל גם בעל תכונות אחרות, אלו הפחות טובות. ואז, אלוהי המצפון שלי לבש דמות אחרת.

דיינו

מי שמכיר אותי יודע ששורשיי מצויים בין פרס ורומניה. וכיאה לחצי-חצי, אני נהנית משני העולמות. גון העור השחום ושם המשפחה האשכנזי, ידעו לבלבל גזענים עלובים מאז ומתמיד.
אחד המנהגים הפרסים שגדלתי עליהם בא לידי ביטוי בפסח. מעשה במנהג, יש שיגידו מוזר, לזרוק בצל ירוק האחד על השני במשך קריאת ה”דיינו”.

“חיסול חשבונות” זו מהות המנהג כפי שהוסבר לי בילדותי.

כל מה שלא ניתן היה לומר ולהביע במשך השנה מפאת כבוד למבוגרים, או סתם “כבוד” כי רחמנא לצלן, זה הדבר שהכי חשוב לפרסים, ניתן להוציא על הבצל המסכן.

בכל שנה לפני שהסדר היה מתחיל, בני הדודים שלי ואני היינו עוברים על השולחן הערוך ובוחרים את הבצלים הגדולים ביותר ומחזיקים בהם בכוננות שיא. עם קריאת ה”דיינו” הראשונה, שמי הבית היו מתמלאים בטילי בצל ירוק. בכל שנה היתה דודה תורנית שהבצל פגע לה בעין ואת שאר סדר הפסח היא הייתה מעבירה בדמעות צריבה.
מדי שנה הייתי סורקת את שולחן הפסח וחושבת עם מי אלוהי המצפון היה מסכים שנחסל חשבונות הפעם. מדי שנה הבצלים הגדולים שאספתי מבעוד מועד היו מתעופפים סתם כך ללא כיוון, נטולי מטרה, סתם בגלל שהמנהג מהנה וקולות הצחוק סביב השולחן היו משעשעים.

אי שם כשאלוהי המצפון שלי קיבל את דמותו החדשה, התבססה גם ההבנה שלכל אחד אלוהי מצפון משלו, שהם כנראה שונים מזה שלי. אנשים קוראים לזה “אמת”. אנחנו כבר יודעים שאין אחת כזו, אז מי אני שאשפוט? לא היו לי חשבונות לחסל. עם אף אחד.

השנה, פסח היה מצומצם.

כאשר א’ ואני בשולחן הקטן, הסריקה השנתית הובילה אלי. לי ולאלוהי המצפון נותר לחסל רק את החשבונות שלי עם עצמי. בחרנו ביחד את הבצל הראוי. עכשיו אין לי עוד חרטות.
ולכם?

מלחמת שוורים ראש בראש

קרדיט: pexels

נעמה לייב
נכתב על ידי
נעמה. כבר שנים כותבת למגירה, ונראה שהגיע הזמן לרוקן אותה.
11 תגובות

11 תגובות

  1. Avatar

    יוני צחורי

    15/04/2020 11:14

    נעמה, פשוט מקסים ומעורר השראה.

    • נעמה לייב

      15/04/2020 14:10

      תודה רבה יוני יקר
      ההשראה הדדית❤

  2. Avatar

    מתת

    15/04/2020 14:03

    נעמה יקרה, כמה תבונה ורגישות. את מלאת חום ואהבה והמון המון חכמה. הכתיבה שלך מעוררת השראה. הרחבת לי את הלב אהובה ❤❤❤

    • נעמה לייב

      15/04/2020 14:11

      כמה חום ואהבה מתת יקרה
      זו מחמאה גדולה מכותבת שכמוך❤

  3. Avatar

    לימור וייס

    15/04/2020 14:47

    נעמה יקרה, נהנתי לקרוא כל מילה.
    הרבה חכמה, אהבה ותבונה יש במצפון שלך, שגדל והתבגר בתנאים מיוחדים. המשיכי לכתוב, נראה שטמון בך אוצר פנימי יקר ערך. חיבוק.

  4. Avatar

    מגנניה

    15/04/2020 20:59

    נעמונת יקרה,
    את העותק הקשיח של ספרך אני אהיה הראשונה לקנות.
    את באמת זהב טהור מכל בחינה!

  5. Avatar

    אופיר לייב

    16/04/2020 11:53

    נכון שקשה לי להיות אובייקטיבי אבל אחותי..את מוכשרת בכל כך הרבה דברים וכל מה שאת נוגעת בו מקבל שיק מיוחד ,עמוק ומרתק..תמשיכי לכתוב את שעל
    ליבך ואנחנו נמשיך להתמוגג..אוהב אותך תמיד! וגאה יותר מיום ליום!…ואגב אין לך מושג כמה שאת כן פאנישיסטה נדירה…

  6. Avatar

    הלנה אזיזיאן

    16/04/2020 16:00

    נעמה יקרה, כזה אוצר לא שומרים במגירה .. איזה כשרון כתיבה אדיר ! מרתקת , חכמה , מעוררת השראה … תמשיכי לכתוב יש לך מעריצים גם בחו״ל ❤️

    • נעמה לייב

      16/04/2020 21:34

      הלן אהובה מחו”ל 🙂 ריגשת אותי מאוד! תודה וחיבוק גדול

  7. Avatar

    ליאת שילון

    16/04/2020 21:40

    מקסים ומרגש. בדיוק כמוך.
    חיבוק גדול <3

    • נעמה לייב

      17/04/2020 08:51

      תודה אהובה! ידי הקסם המרחפות. נשיקות

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .