באלי לטוס

המעבר: מישראל לגרמניה

קרדיט: pexels, cottonbro

בנובמבר 2015 העתקתי את חיי לגרמניה. הפועל להעתיק קצת מצחיק כי דה פקטו אין שום העתק בין חיי טרם המעבר ולאחריהם

החוויה של להיות במקום זר שעכשיו הוא ביתך אינה מתעכלת בקלות. לא בכדי, המשפטים הנדושים ששמעתי הם שיש לתת לזמן לעשות את שלו ועדיף לא לגבש שום החלטה בשלב הראשוני . רציונלית אני מסכים עם זה לגמרי, אך עם זאת עדיין הייתי צריך מדי יום ביומו לחיות את חיי ולהתמודד עם שפה, אנשים, תרבות ומטענים רגשיים.

לתחושת הזרות יש שני צדדים. מצד אחד היא מרגשת, מסקרנת ומכריחה אותי להשתחרר מהטייס האוטומטי ולראות דברים בצורה אחרת. מצד שני היא מערערת את כל היסודות הבטוחים והמוכרים שלי. חלקים גדולים מהעבר שלי, מהניסיון שלי ומההשכלה שלי נמצאו לי כלא רלוונטיים, אך בו בזמן כל מגע עם העולם החיצון עדיין פעל על פי אותו עולם מושגים המוכר לי. כך שכל חומה שראיתי, הזכירה לי את חומת ירושלים, נסיעה בכביש מלווה במחשבה ש״הלוואי בישראל היו נוהגים ככה״, המחירים הנמוכים בסופר מעצבנים אותי כמה פרייאר הייתי בארץ, הסולדיריות התרבותית המקומית מאוד נעימה אך כמובן ש״הם קרים ולא חמים כמונו הישראלים״.

כך, כמו כדור פינג פונג, סופג משהו חדש אך אוטומטית משווה אותו לחוויות מוכרות מ״פעם״. מנגנון הגנה אוטומטי ששומר לי על תחושת הזהות ומעמעם במעט את הזרות והניכור. עם הזמן, גיליתי שההתנהלות בחיי הנוכחיים על פי הפרדיגמות שהתאימו לחיי טרם המעבר, לא הועילו לו. לרוב, הם הובילו לתסכול והתבוננות צרה על אנשים. כל תופעה הייתי מכליל, כל קושי הייתי מתרץ וכל חוויה חדשה שלא היה לי הסבר לה, עוררה בי רגרסיה – כמו ילד קטן שלא מבין מה קורה סביבו, מה נכון ומה לא נכון, מה שייך לי ומה אני דוחה ממני.

מי אני? מה אני?

הרגע שבו הפסקתי להתעסק עם השוואות ונושאים ברומו של עולם, הוא היום בו התחלתי לעבוד. לפתע אני לא רק צופה מהצד, אלא חלק אינטגרלי בתוך המסגרת הזו. אני נמצא באינטגרציה יומיומית עם אנשים, אני צריך להוכיח את עצמי מקצועית ועם כל הכבוד לתיאוריות חברתיות, השלב המעשי הגיע. התפיסות שלי לגבי עצמי, צריכות לקבל ביטוי ואין לי שום גלגל הצלה – בלי החברים המפרגנים, המשפחה או הסביבה המוכרת שאוכל להתנחם בזרועותיה. ללא השפה – שתמיד הייתה לי לעזר, וללא נורמות חברתיות בהן התנהלתי כל כך בטבעיות. כל הרגל יומיומי קטן, עורר בי ספקות – האם מותר לדבר בטלפון? למה כולם שקטים כל כך? למה לא מדליקים את האור? כמה זמן הפסקת הצהריים? מה מותר לשאול? מה אסור? מה ללבוש? למה לא צוחקים מהבדיחה? האם הם בכלל מבינים שזו הייתה בדיחה? וכן הלאה.

ימיי, שלא לומר החודשים הראשונים בעבודה, היו מבחינתי אתגר גדול.

יום יום, הייתי מגיע מצויד באמונות שלי על עצמי – אדם חברותי, סתגלן, רגיש אך גם רציונלי, יודע להשיג את מה שהוא רוצה ורואה באופן אופטימי את חוויות החיים. יום יום, וכל האמונות שלי על עצמי התנפצו אחת אחרי השנייה. ימים שלמים שהייתי מגיע לעבודה ולמעט בוקר טוב בתחילת היום וביי בסופו (לא תמיד), לא פציתי הגה. כולם נראו לי חכמים יותר, יפים יותר, מוצלחים יותר, ואני הרגשתי חסר כל – טיפש, מכוער, קשה הבנה, מחכה שמישהו יבחין במצוקה שלי ויציל אותי מהסיוט הזה. כשעוד כן צברתי אומץ לדבר ולשאול משהו, הייתי תחילה מנסח לעצמי בראש את המשפטים, אך ברגע האמת המילים היו מתבלבלות לי. הייתי מסתכל לקולגה בעיניים, לא מקשיב לתשובה, רק רואה את השתקפותי בזגוגית עיניו, ומתבייש מעצמי.

בעוד שהסביבה קיבלה זאת יחסית בשיוויון נפש ועל פניו התקדמתי, התפתחתי ו- ״סיפקתי את הסחורה״, החוויה הסובייקטיבית שלי הייתה חוויה של פירוק. כל מה שחשבתי שאני, התנפץ לי בפנים וכל יום חוויתי את זה מחדש. יסודות שבניתי לאורך השנים והתנהלתי על פיהם התגלו לי כמשענת קנה רצוץ. נשארתי ללא כל הגנה – חשוף לגמרי, עירום.

הרגשתי שאני לא עומד בציפיות שלי מעצמי, שהפער הוא כל כך גדול ושאין לי שום דרך ליישר את הדיסוננס שנוצר. חשתי זר לעצמי. כבר לא הבנתי מה מהדברים שאני אומר ועושה שייכים לי ומה מהם שייכים לניסיון נואש לנסות להיות משהו / מישהו אחר. ללא הביטחון הבסיסי כל זוטה קטנה הפכה למשמעותית. לכתוב מייל באנגלית היה לוקח לי שעות, כי לא הייתי בטוח אם להתחיל ב- hi, hey, hello, dear. הגרמנים נראו לי כל כך מקצועיים, דייקנים, מובנים וכמה שניסיתי להיות כמוהם, ועל אף שלאורך הדרך אימצתי ולמדתי המון דברים מהם, תמיד הרגשתי גרסה ב׳ פחות מוצלחת.

דווקא מהמקום הזה, מהעיסוק העצמי היומיומי, משבירת כל הכלים, זה המקום שהתחלתי להיבנות מחדש. למדתי בדרך הקשה, קודם כל להכיר תרבות שונה, שגם אם אני לא מתחבר לכל החלקים בה היא עדיין הסביבה שאני חי בה ואני צריך לדעת לכבד ולהתנהל בתוכה ועל פי הסטנדרטים שלה. אך החוויה החשובה מזו, היא שלמדתי להכיר דברים חדשים על עצמי. עברתי תהליך, בלי קיצורי דרך, בלי הנחות. יצקתי תוכן חדש לגבי מי אני, וגיליתי יכולות שלא הכרתי בי לפני כן. במקביל חזרה לי האמונה בכלים הישנים שרכשתי ב33 שנות חיי. תכונות שאין לי מה להתבייש או להסתיר, ושיתרה מזו הן בעצם החוזקות שלי. העברתי את מאזן האנרגיה מלנסות להיות מישהו אחר, להפוך לגרסה משודרגת של עצמי. עם הביטחון הגיעה גם הסלחנות, אני לא בתחרות או במבחן, זה בסדר גם לעשות שגיאות לאורך הדרך ואני לא מושלם, תמיד יש עוד מה ללמוד.

התהליך אינו נפסק

ברמת המקרו ובתמונה הכללית, כולה עשיתי צעד קטן קדימה והדרך עוד ארוכה, אבל במבט רטרו ספקטיבי לא הייתי מדלג על אף חלק בחוויה הזו ובזכותה היום אני יכול לשים לי רף גבוה יותר וגם לשחרר כשצריך.
אני מאחל לכל אחד חוויה של שינוי, ניעור ובנייה מחדש. לא להישאר במקום הנוחות אלא לצאת, לאתגר את עצמכם ואת התפיסות שלכם, הן על הסביבה וחשוב מזה על עצמכם. תתפלאו כמה עוד אפשר ללמוד, כמה חוויה טריוויאלית ככל שתהיה יכולה להיות משמעותית כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחוות אותה במקום אחר. לאו דווקא מקום פיזי, אלא מקום מנטאלי אחר שמאפשר לנו לעשות דברים לא על אוטומט אלא מתוך התבוננות פנימה והתעסקות בספקטרום השלם של הרגשות והאמנות שלנו.

בהצלחה.

מישראל לגרמניה איתי גינדל

וכל זה מבלי להזכיר את החורף בגרמניה… (צילום: אלבום פרטי)

 

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
2 תגובות

2 תגובות

  1. Avatar

    אר ז

    01/07/2020 18:43

    בכלל לא רע לפרוש כנפיים מחוץ לביצה ולגלות שבחוץ יש עולם גדול ומגוון שחושב באינסוף צבעים וגוונים .

  2. Avatar

    אייל

    14/07/2020 23:31

    קראתי וראיתי את הדמיון, אני רק מקווה שהמצב בארץ ישתנה מתישהוא. חבל שהטובים עוזבים אבל לצערי אין ברירה.

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .