הספר של עידן

21. גדי לימי הסגר: “מה כבר יכולנו לעשות, רפי?”

הספר של עידן

הסגר הזה עושה לי פלאשבקים בקצב של אבני דומינו שנופלות לצלילי סימפוניה סאחית ישנה. הדיווחים על העלייה במקרי האלימות במשפחה מצמררים אותי ומוציאים אותי משלוות הערסל, שהרגישה חסינה מכל הפרעה בשקט הזה של זמן הקורונה

כשאני נזכר בשנים הקשות בבית שבו גדלתי, יש לי המון הבזקים קשים מנשוא; צף בי תסכול מעורבל עם פנטזיה לחזור בזמן ולפוצץ שם את הכל; אם רק הייתי חזק יותר, אם רק הייתי מבוגר יותר, אם רק היו מושיטים לי עזרה, אולי הכל היה יכול להיראות אחרת… אני יודע שכל מה שקרה שם היווה חלק בלתי נפרד מהמסע שלי ושאולי אם הכל היה בסדר הייתי היום קם כל בוקר למשרד, אבל זה לא מוריד מהכאב שהיה שם.

אחת התמונות שחרוטות לי היטב באלבום הזיכרונות הלא נעים מאותה תקופה, היא תמונה שחזרה על עצמה בכל פעם שהדציבלים אצלנו בבית הרעידו את כל השכונה. בתמונה הזאת אני רואה את הראשים של השכנים שלנו, מגניבים הצצה החוצה, משחילים עין או אוזן דרך שלב בתריס, נעצרים בהקשבה ספק מודאגת ספק סקרנית.

מכל הימים הנוראיים האלה – יום אחד זכור לי במיוחד. הייתי בן 14 והר הגעש שוב התפרץ אצלנו בבית. אחרי כמה שעות הגיעו שוטרים, החליפו כמה מילים קצרות עם ההורים שלי ופשוט הלכו. בבוקר למחרת, אחרי עוד לילה בלי שינה, הגיע בחור צעיר שהציג את עצמו כעובד סוציאלי. הוא התיישב איתנו בסלון ולקול צרחות מחרישות אוזניים הצליח איכשהו לשרבט כמה משפטים בקלסר שלו.

אחרי איזה חצי שעה הוא קם והלך ולא יכולתי להכיל את זה יותר. רצתי אחריו ותפסתי אותו בחולצה מאחור. הוא הסתובב עם פנים בלי הבעה (כמו של עודד קטש) והתחננתי אליו: “אני לא מבין, אתה משאיר אותנו ככה?!” הוא לא הניד עפעף. זה לא היה בגלל שלא היה אכפת לו, זה היה ברור שהוא פשוט חסר אונים. “אני בסך הכל עובד סוציאלי” הוא מלמל במבוכה, “אני מצטער ילד, אבל אני לא באמת יכול לעזור לכם”. הוא יצא מהבלוק ואני הסתובבתי לכיוון הבית הבוער מצעקות, לא מבין כמה עוד אוכל להמשיך לחזור לתוך האש הזאת.

כשהסתובבתי ראיתי את כל השכנים בחלונות. תוך רגע הם זינקו חזרה פנימה כדי לא להיתקל במבט שלי, אבל זה היה מאוחר מדי. לשבריר שנייה הסתכלתי לכולם בעיניים, כמו שב”גלדיאטור” ראסל קרואו הסתכל על הצופים שבאו לקולוסיאום לראות גלדיאטורים נלחמים עד מוות “Are you not entertained?!”

אני לא באמת חושב שהשכנים האזינו למטרות בידור. לא יודע, אולי חלקם כן… לא האשמתי אותם במה שקרה אצלי בבית. לא יודע מה כבר הם יכלו לעשות. אבל הייתי בסך הכל ילד בכיתה ח’, חסר אונים ומתוסכל, יודע שמה שקורה אצלי בבית כנראה ייגמר ברצח, ואין לי מה לעשות עם זה. המשטרה לא עזרה, הרווחה הרימה ידיים, פשוט נשאר לחכות ולראות מי ימות ראשון ומי ילך לכלא.

אני אפילו לא יודע מה אני רוצה להגיד לכם היום. אני בסך הכל מבקש שתעשו יותר ממה שהשכנים שלי עשו. לא יודע, אולי אני כן מאשים אותם שלא עשו מספיק. אתם יודעים בדיוק על איזה בית אני מדבר; אל תקבלו אותו כחלק מהשגרה, אל תתרגלו לזה ש”ככה זה אצלם ואין מה לעשות”. תעשו משהו, תנסו להציל מישהו. במיוחד עכשיו, במיוחד בימים האלה, שהנסיבות מלחימות את הסורגים על בתי הכלא המשפחתיים האלה שקוראים לעצמם “בית”. תתקשרו שוב לרווחה, תזמינו עוד פעם משטרה ועוד פעם ועוד פעם, אולי בפעם החמישית השוטרים יעשו משהו. אולי אפילו תפרסמו קריאת “הצילו” ברשתות החברתיות, תורידו את זה מהמצפון שלכם, רק אל תהיו השכנים האלה שיום אחרי הרצח מתראיינים עם עייני עגל לרפי רשף ואומרים לו “תראה רפי הרצח הזה היה כתוב על הקיר”. תעשו משהו. כל דבר. לפחות תנסו.

לפוסט המקורי בפייסבוק: https://www.facebook.com/GadiWilcherski/posts/3404940579521929

הספר של עידן – פרקים נוספים

עידן מור
נכתב על ידי
עידן מור (גדי וילצ'רסקי) קומיקאי, אקטיביסט, לוחם חופש
תגובה 1

1 תגובה

  1. Avatar

    הספר של עידן

    19/09/2020 13:12

    קראתי את כל 21 הפרקים ברצף, פשוט לא יכולתי להפסיק…

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .