העצמה

כמה יפה היא הבושה

בושה
קרדיט: PEXELS - Omer Alnahi

תתביישו לכם, כולכם. תתמסרו להרגשת הבושה. אם כולנו נסתכל עמוק אל תוך עצמנו, נלמד כי כולנו טעינו, כולנו מרגישים חרטה על החלטות שלקחנו בעבר שיתבררו כשגויות. הבעיה היא שהיום, לאן שאני לא מסתכל, אנשים כבר לא באמת מסכימים להודות בבושה. הם מגיעים למצב נורא, הם חיים בשמחה לצד ההחלטות האלה, מעידים שהעבר הוא עבר וכולם טועים והכול בסדר, אין צורך להישאר במקום הבושה היא לא נחלת הכלל, היא נחלת החלשים ומי בינינו רוצה להכיר בחולשתו?

לאחרונה, האהבות של חיי נצבעות בבושה, אחת אחרי השנייה. פרשת השחקנים ששכבו עם קטינות בקבוצת הכדורגל שאני אוהד מגיל אפס, מכבי תל אביב. יציאה של נשים וגברים נגד תקיפות מיניות שעברו בהיותם מתאבקים בארגון ההאבקות הגדול בעולם WWE (חפשו #SPEAKING OUT ותבינו על מה אני מדבר), בכלל אני מרגיש שאנשים נהיים מודעים יותר למעשים שלהם ולכאלה של אנשים בסביבתם. אך לצערי לצד מגמות יפות אלה, נשמעים קולות נוראיים ללא הפסקה. “הן הביאו את זה על עצמן”, “לכול סיפור יש שני צדדים”, “למה להרוס קריירה של אנשים”, קודם כול חושבים על הפוגע ורק אחרי זה על הנפגע. אולי בכלל הפוגע הוא פשוט אדם שלא עשה משהו כה נורא אז למה שיפסיק את חייו.

אני לא מתכוון להיות השופט ולקבוע מי אשם ועד כמה הם אשמים, אני רק מבקש, קודם כול תתביישו, קודם כול תגידו שטעיתם, שבמחשבה לאחור אולי הייתם פועלים אחרת. ומצד שני, כאשר צד אחד הוא בבירור יותר חלש מהשני, תצדדו בצד החלש, זה שנפגע ותנסו להבין אותו.

אנחנו בורחים מהבושה כי חושבים שהיא תכה בחיינו ותהרוס את כול מה שהשגנו.

אני חושב שדווקא הבושה יכולה להשיב את הסדר לחיים שלנו ולתת לנו להבין מי אנחנו באמת והאם מגיע לנו לעמוד בנקודה בה אנחנו עומדים בה כיום? אם טעינו, אם פגענו, אם עשינו רע, אז הרי שאנחנו צריכים להישפט. לאחרונה ראיתי בפייסבוק מגמה שאהובה עלי במיוחד- אנשים מציבים פוסט בו הם מבקשים מהאנשים מסביבם, אם הם פגעו באחרים, אם פעלו בחוסר רגישות, בבקשה, הם אומרים, תפנו אליי ותגידו איך ומתי פגעתי, אני מתנצל, אני מתנצל שפגעתי בכם. זוהי פעילות שאני ממליץ לכול אחד מכם לעשות, זה יגרום לכם להיות מודעים יותר ולהבין את עצמכם בצורה אולי קצת קשה אבל זוהי צורה הכרחית.

אני מכיר את עצמי בתור אדם שנפגע בקלות

שנעלב עד עמקי נשמתו ממילה שלא במקום אבל אני לא אגיד לאחרים על הפגיעה שלי, אני לא אראה אותה, אני אשתוק ואמשיך הלאה. הרבה פועלים כמוני, שתיקה נותנת לנו מחשבה שאין התנגדות למעשים שלנו, היא מאשרת. אני בכלל תומך בנטייה של שאילת שאלות במקום לקבוע עובדות. האם פגעתי בך? במקום אני לא פגעתי בך.

בושה

קרדיט:Nathan Cowley-PEXELS

ואם כבר עסקנו ברשתות חברתיות, הרי ששם הבושה לא קיימת בכלל.

חשבו, כמה פעמים בשבוע, בשנה, בכלל בחיים, עצרנו רגע לעלות תמונה שלנו, מסתכלים למצלמה, עם פנים מלאות בושה. כמה פעמים הצהרנו על הטעות שלנו. על הצלחות, קשרים עם חברים, הנאות החיים, אנחנו מצהירים בכול רגע. אבל על הבושה, על הרע? מדוע שנטרח. פה בדיוק מצויה התשובה, כי הדבר כרוך בטרחה, במעשה שהוא מחוץ לאזור הנוחות שלנו. בכדי שבאמת נתבייש לעצמנו נצטרך להסתכן בפגיעה בחיים שלנו. אם נהיה כנים, מי באמת ירצה לפגוע בעצמו, כשאפשר לפגוע באחרים?

Sharon filmmaker
נכתב על ידי
שרון Filmmaker, חי בסרט, ללא סוף, ללא התחלה, עם הרבה ביקורת וקצת תקווה
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .