העצמה

למה יותר קל לשמור בבטן?

בחורה יושבת על צוק
קרדיט: Pixabay- StockSnap

תמיד כשרע לי, לא נוח לי לספר זאת לאנשים לצידי. בעיקר לאלו שהכי קרובים ואני מניחה שאני לא היחידה, כי רובנו נוטים להסתגר בתוך עצמנו כשרגש כזה או דומה לו מתחיל לצוף בתוכנו

אולי זה מכיוון שאנחנו כל כך מיואשים, עד כי איננו יכולים להאמין שמישהו מסוגל להקל על כאבנו. אי האמונה שלנו מתחזקת כאשר אנחנו נזכרים בזה שתמיד אמרו לנו שרק אנחנו יכולים להציל אותנו מעצמנו. אז למה סתם לשגע אחרים אם זה ממילא נדון לכישלון? 

אולי זה מגיע בעקבות הציפיות שלנו מעצמנו, שלעתים גבוהות בהרבה ממה שביכולתנו לסחוב על עצמנו. כך שברגעים שאנו לא עומדים בהן (שמן הסתם מגיעים), אנחנו מוצאים את עצמנו כל כך עסוקים ב- להתאכזב על עצמנו, וב- להאמין כי מגיע לנו להיות בודדים ועזובים, במקום להרגיע את עצמנו במחשבה שאנחנו רק בני אדם, ושזה לגיטימי לגמרי מדי פעם פשוט לבקש חיבוק או מילה מרגיעה.

אולי זה מתוך הפחד שלא יבינו אותנו.

או יותר גרוע, מהפחד שיתאכזבו מאיתנו. כי אולי בגלל הציפיות הגבוהות שלנו מעצמנו, נדמה לנו ששל אחרים הם ממש בגובה תעופת הציפורים ומבחינתם אין לנו זכות להכיל בתוכנו עצב, או לפחות, אין לנו רשות להזכיר אותו באוזניהם.

ולזה מצטרפות גם הציפיות שלנו מאחרים, שבסופו של דבר רק הביאו אכזבה לחיינו, כי, שוב, גם הן לא זמינות לנגיעה לאדם הפשוט. וכתוצאה מאירועי העבר, המוח שלנו מתחיל לתעתע בנו (לא בכוונה זדונית כמובן, אז בואו נשתדל לא לשנוא אותו על כך, כי הוא פשוט רוצה להגן עלינו) וגורם לנו להאמין כי כולם בעצם אומרים בלי לומר לנו באמת: תהיו לבד בחרא של עצמכם, כי כל ההבטחות של “אני שם בשבילך” הן רק בשביל לשמור על תדמית טובה לעצמי. אבל את האמת שאני לא רוצה להתלכלך, אז אל תחפור לי על המחשבות הדיכאוניות שלך.

ואולי אנחנו פוחדים להתמודד.

כי ברגע שהמילים יצאו מהפה שלנו החוצה, הכל יהפוך למוחשי יותר. ואז גם מסך הדמעות ייפרץ ביתר קלות. ובמצב כזה, תאלץ להתמודד לא רק עם ה’דפקות’ שלך, אלא גם עם העובדה שנתת לעצמך להיות כל כך חשוף מול אדם אחר, דבר שנגמר כל כך עקום בכל הפעמים הקודמות שזכורות לך.

ויותר מכל זה, תחשבו באיזה מצב לא נעים זה מעמיד את האדם מולנו. בתור מישהי שנוטה לראות עצמה בתוך נעליהם של אחרים, אני תמיד מרגישה רגשות אשמה כשאני מכניסה אחרים לנעליים השחורות והמפלצתיות שלי.

כי מצד אחד, מה הם עשו רע? מצד שני, מה אני עשיתי רע בשביל להכיל לבד את כל העצב הזה?

אז אני לא יודעת בדיוק מהי הסיבה שקשה לי לשתף, ואולי זה שילוב של כולם, וכנראה עוד כמה, אך אני מקווה שזה יהפוך לפשוט וטבעי יותר עם הזמן, כי הידיעה שיש לצידנו מישהו פשוט בשביל להקשיב למה שעל ליבנו מאפשרת לנו להבחין באור ברגעים שאנו מגששים בחשכה. במיוחד אם זה מישהו שקרוב אלינו.

שתי בנות מתחבקות

קרדיט: Pixabay – Anemone123

קרין גנאוש
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .