העצמה

ללדת ברכות – סיפור הלידה של ר’

סיפור לידה, לידה רכה
סלפי בין צירים

כבר כל כך הרבה לידות ראיתי, ואתמול בדרך חזרה הביתה מהלידה של ר’ שיחזרתי אותה כרגיל בראש ואז אמרתי לעצמי היי – למה לא לכתוב על זה פוסט? ואולי בכלל להתחיל סדרה של סיפורי לידות?

אז הנה, מתוך העייפות עלתה השראה לפוסט חדש, ואם תאהבו את הרעיון אז אעלה עוד סיפורי לידות שליוויתי!

את ר’ הכרתי קצת לפני פורים. היא הגיעה אלי מלאה בחרדות וחששות (לא אפרט אותם מתוך כבוד לפרטיותה) לקראת הלידה שלה. כבר למחרת הפגישה היא כתבה לי שהיא רוצה שאהיה הדולה שלה, בשמחה רבה קיבלתי עלי את התפקיד.
בדרך עברנו את הקורונה, עם כל החששות שזה הוסיף לה על מה שכבר היה (וגם לי…) – מה יהיה אם ההנחיות החדשות ימשכו עד ללידה שלה? איך ניפגש למפגשי הכנה ללידה?

למרבה ההקלה ככל שהתקרבנו למועד, הקלות הקורונה הלכו ואפשרו לנו לעשות את התהליך כמתוכנן.

נפגשנו (בהתאם להנחיות!) למפגשי הכנה, וחיכינו בהתרגשות לתחילת הלידה.

בשבוע 40 היא נסעה לבית החולים למעקב הריון עודף. ראו צירים קלים במוניטור, הכל היה תקין ושחררו אותה הביתה עם הנחיה לחזור שוב בעוד שלושה ימים. בשלוש לפנות בוקר היא שלחה לי הודעה שהצירים הקלים שראו במוניטור כבר מורגשים ומגיעים בתדירות של כל 12 דקות. הזכרתי לה איך לנשום, מה לעשות בכל ציר ולהמשיך לעדכן אותי כשהם הולכים ונעשים קרובים יותר.

המשכנו לדבר כל שעה שעתיים במהלך היום ואז לקראת 16:00 היא אמרה לי שהיא רוצה לצאת לחדר לידה.
היא כבר כאובה מאוד והצירים בהפרש של כל 6 דקות. מבחינתי, רק היולדת קובעת מתי לצאת לחדר לידה.
נכון, אני יכולה מהקו השני לחשוב שאולי היא עדיין לטנטית או שיש עוד זמן. אבל היא מרגישה את הגוף שלה ויודעת מה נכון לה.
וגם אם היא עוד בשלב לטנטי אבל ירגיע אותה יותר להיות בסביבה של חדר הלידה הרווחנו.

לכל אחת יש טריגרים שונים שיגבירו אצלה את השלווה והרוגע.

ואז טלפון מהבעל – “היא רוצה אמבולנס, היא לא מסוגלת לרדת במדרגות”. הם גרים בקומה רביעית בבניין ללא מעלית.
“תשים אותי על הקו” ביקשתי. כשאני איתה על הקו  מרגיעה ומנחה אותה מה לעשות היא הצליחה לרדת לאט לאט את המדרגות והם יכלו לנסוע לחדר הלידה. זה גרם לי להבין כמה דברים – קודם כל נשמע שהיא בהחלט בשלב מתקדם מספיק בלידה כדי לנסוע להיבדק ושתיים שהיא בעיקר כאובה כי היא לחוצה מאוד – בעצם לא עשיתי שום דבר פיסי כדי להקל עליה את הירידה במדרגות, ולפני רגע היא אמרה שהיא לא יכולה אבל בעזרתי כן הצליחה.

יצאתי לדרך במקביל, ונפגשנו במיון יולדות. “פתיחה 4, ראש במינוס 2!” איזה כיף, אפשר להיכנס לחדר לידה, כל הכבוד ר’!
בעצם את כל השלב הלטנטי היא העבירה בבית, בדיוק כמו שצריך. כן, זה לא היה קל בכלל כי הצירים התחילו לפנות בוקר
הם התחילו אמנם במרווחים יחסית ארוכים (כל 12 דקות) אבל במהלך היום הם הלכו והצטופפו. צירים ארוכים, מורגשים מאוד.
זה בהחלט דורש הכנה והבנה של התהליך כדי להגיע לחדר לידה בדיוק בשלב של לידה פעילה בו שאפשר למעשה להיכנס לחדר לידה.

התוכנית המקורית הייתה לידה טבעית ללא אפידורל, במרכז לידה טבעית. אבל התנאים שלה לא אפשרו כניסה למרכז (המדדים לא היו לגמרי תקינים) ולכן עברנו לחדר לידה רגיל. מבחינתי חוץ מזה שלא יהיה לנו ג’קוזי זה בעצם חסר משמעות. אפשר ללדת טבעי בכל מקום. אז סידרתי את החדר שתהיה בו אווירה יותר נעימה, הרבה ריחות מרגיעים ומוזיקה וברקע הצליל היפה ביותר –
פעימות הלב של העובר.

אז מה עושים בחדר לידה? בדיוק מה שעשינו בבית. אבל עכשיו הייתי איתה ביחד.

נושמות, זזות, משנות תנוחות כל כמה צירים. בדיוק כמו שהיא הצליחה לרדת במדרגות, עכשיו היא הצליחה להתמודד טוב יותר עם הצירים. בכל ציר אני מנחה אותה מחדש, מזכירה לה להרפות, מעודדת שהציר עוד מעט עובר, לוחצת, מעסה, מושכת – מה שצריך. עברנו מעמידה ורכינה על המיטה לישיבה על הכדור, למקלחת, לעמידת 6. הצירים הולכים ומתגברים, הולכים ומתקרבים.
אבל מהצד השני העייפות שלה הולכת וגוברת, הקושי הולך ומתגבר.

שלוש שעות אחרי כניסה לחדר לידה, בדיקת פתיחה נוספת – פתיחה 6! אני שמחה, היא קצת פחות. זה מרגיש כמו נצח להיות בצירים כל כך אינטנסיביים. מצידי, זה אומר שהיא מתקדמת ואנחנו בדרך הנכונה. מצידה זה אומר שיש עוד דרך ארוכה ואז הייאוש מתווסף. זה הזמן לעבוד על הרגש, יותר מאשר על הגוף. לחזק, לעודד. שלב המעבר מגיע אליה – השלב הזה שהכל נראה קשה כל כך וכאילו שלא יגמר לעולם. ממש כמו בספרים היא שואלת אם אפשר להפסיק את הלידה ולהמשיך אח”כ, או אם אין איזה משהו שאפשר לעשות כדי לפתוח את הרחם ופשוט להוציא את התינוק…

אז ממשיכות. עוד צירים, עוד תנוחות, עוד נשימות, עוד עיסויים. ואז הצירים מתחילים להשתנות.

הם הולכים ומתרחקים, נעשים קצרים יותר. הגוף שלה הגיע לקצה היכולת שלו באותו רגע. היא צריכה מנוחה. בבדיקת הפתיחה הבאה אחרי 4 שעות, עדיין פתיחה 6. מצידי עבור יולדת שרוצה לידה טבעית זה בסדר גמור. הגוף התעייף וצריך זמן. המוניטור תקין, לחץ הדם שלה תקין, הכל בסדר. אבל מצד בית החולים, יולדת מצופה להתקדם. אם אחרי 4 שעות אין התקדמות
(והתקדמות נמדדת רק בפתיחה לצערי, התקדמות אפשר לראות גם בהתנהגות, גם בירידה של הראש) צריך “לעזור” ללידה להתקדם. האבחנה – “לידה תקועה”. הלידה לא תקועה, היא נחה. אבל אנחנו בחדר לידה בבית חולים ויש פרוטוקולים. הרופא רוצה להתחיל עם פיטוצין, וזה מה שיהיה. כאן המקום להזכיר לך שזה תמיד הצעה. זו תמיד בחירה שלך. כן, ההמלצה הרפואית היא לתת פיטוצין באותו רגע, אבל זה המלצה בלבד. את יכולה לבקש לחכות עוד חצי שעה, את יכולה לשאול אם יש משהו אחר שאת יכולה לעשות (אולי פשוט לישון ולאכול ולעשות עיסוי פטמות)?

ר’ הסכימה לפיטוצין, ואז התחלנו לראות את הצירים שלה הולכים ומתחזקים, הולכים ונעשים צפופים.

אחרי שעתיים של צירי פיטוצין  – פתיחה 7 וחצי. ר’ הייתה מדהימה. לידה ראשונה, אחרי כל כך הרבה שעות, אחרי צירים עם פיטוצין – מתמודדת בצורה מפעימה עם כל ציר. חזקה, מחוברת. אבל הגוף זקוק לדלק כדי לעבוד. וכרגע היא כבר הייתה על מיכל ריק לגמרי. צירי הפיטוצין התישו אותה. “אני רוצה ניתוח” היא אמרה לי בעיניים כלות. “חס וחלילה ניתוח יפה שלי הכל ממש בסדר, בואי נתחיל עם אפידורל”. אפידורל? היא הסתכלה עלי כאילו נתתי לה מיליון דולר. מרוב שהתכוננו ללידה טבעית, מרוב שאמרנו שאנחנו נכנסות לחדר לידה כאילו אין אפידורל בעולם היא אפילו לא זכרה שזו אפשרות. כן, אני אומרת ליולדת שרוצה לידה טבעית שמבחינתנו אין אפידורל בעולם. אבל הוא תמיד שם, למקרה שצריך אותו. אפידורל הוא לא פיתרון רע. הוא תרופה כמו כל תרופה אחרת, ואם צריך – ניקח. במקרה הזה, אחרי יותר מ-24 שעות ללא שינה, צירים ארוכים, חזקים ושעתיים של פיטוצין – יולדת בהחלט צריכה קצת מנוחה.

אז אם בימי קדם האישה הייתה מקבלת סמי הרדמה מטשטשים, לנו במאה ה-21 יש פיתרון הרבה יותר טוב – אפידורל!

אחרי האפידורל, מנוחה. שלושתנו קרסנו לשינה. אחרי שעה התעוררתי והתחלתי בעשייה כדי להתגבר על החיסרון של האפידורל – חוסר התנועה – לפתוח את האגן, לעזור לראש לרדת.

שלוש שעות אחרי בדיקה נוספת – פתיחה 8, ראש במינוס 1 – איזה יופי, התקדמנו! ממשיכות בתנועתיות, שינוי תנוחות והרבה דיבורים. לתת מקום לעבד את מה שהיה, להתכונן למה שיבוא. ובאמת בבדיקת פתיחה הבאה נכנסו הרופאים בביקור בוקר – פתיחה מלאה, סוטורות ישרות, ראש פלוס 2, מתחילים ללחוץ!

גם בהכנה, גם בסיפור הזה אנחנו מתעסקות הרבה בצירי הלידה. זה פשוט כי השלב של צירי הלידה הוא השלב הממושך יותר בדרך כלל. אבל צירי הלחץ – הם הדבר האמיתי. זה הרגע המשמעותי ביותר בלידה, גם לעובר, כי הראש שלו נלחץ בתעלת הלידה, וגם לאישה כי רצפת האגן שלה מתמודדת עם מאמץ שיא.

המיילדת המדהימה שלנו מנחה אותה איך ללחוץ ונותנת לי מקום להסביר לה את לנשום טוב יותר בכל ציר ולדחוף אפקטיבי יותר.

ת.ר’ לוחצת ולוחצת, והראש לא יוצא. המיילדת מרגישה שאין ברירה אלא לעשות חתך חיץ. אחרי החתך ר’ ממשיכה ללחוץ ו… הראש לא יוצא. עוד ציר והראש לא יוצא. משהו לא מסתדר. היא לוחצת טוב, הראש כבר ממש בקצה, יש כבר חתך – למה הוא לא יוצא? המיילדת יוצאת לקרוא לעזרה, צריך להבין מה מפריע לו לצאת

נכנס רופא בכיר עם צוות רופאות מתמחות. פמליה שלמה. הוא בודק את ר’ ומכריז “העובר בהיפר פלקשטיין” – עוברים צריכים לעשות כינוס של הסנטר לכיוון החזה כדי להיכנס נכון לתעלת הלידה. במקרה הזה העובר נכנס בהיפר פלקשן, כלומר הוא ממש מקופל לתוך התעלה ולכן כשהרופא הכניס אצבעות לבדיקה הוא הרגיש את העורף של התינוק במקום את אחורי הראש.

הם ניסו לחלץ אותו באופן ידני אבל גם זה לא הצליח. הניסיון הבא – ואקום. אני יודעת שלידת ואקום יכול להישמע מפחיד.
עבור רצפת האגן זה בהחלט יכול להיות טראומטי. אבל הרבה מזה תלוי בתמיכה ובהרגשה של  היולדת, ואני הקפדתי לתווך לה כל מה שקורה שתבין בדיוק על מה הם מדברים ועל מה הם מתלבטים. ולמרות שמאוד רציתי גם להסתכל ולראות את תהליך הלידה התפקיד שלי הוא לדאוג לה – אז כשכל העיניים על הפתח, העיניים שלי מול העיניים שלה. ביחד אנחנו נושמות, לוחצות
(כי ואקום מצריך שיתוף פעולה של האישה גם) ו…. התמרון מצליח והתינוק בחוץ! 3.722 ק”ג של מתיקות.

עכשיו תורי לנשום, איזה סיומת דרמתית! התינוק עור לעור על אמא, ברגעים הראשונים והקסומים האלו שהוא מרגיש את עצמו בעולם והיא רואה אותו בפעם הראשונה. בן הזוג שלה מצטרף אלינו (הם זוג דתי והוא הקפיד על מרחק במהלך הלידה) ורואה את התינוק שלו סוף סוף.  אני עוזרת לה לחבר אותו לשד והקטן הזה מתחיל לינוק!

בשלב הבא צריך ללדת את השילייה ולתפור את החתך. במהלך כל הזמן הזה (לידת השילייה, התארגנות בחדר ותפירה)
התינוק על אמא יונק. התפירה נהדרת עם רופאה מיומנת בתפירה של חתך יזום. אני כמובן לא רופאה אבל בכל זאת ראיתי הרבה תפירות ויכולה להעריך תפירה טובה…

הנחיות אחרונות איך לטפל בחתך, הנקה נכונה ומילות פרידה.

מכאן הם עוברים ביחד (באפס הפרדה) למחלקה ואני הולכת לישוןןןן. כן, היה ארוך וקשה אבל בסך הכל בריא ושמח. ר’ הייתה נהדרת ולמרות כל הקושי, העייפות והכאב נשארה חיובית ואינטואיטיבית. הייתי גאה בה כל כך! קראתי לפוסט הזה ללדת ברכות, וזה דו משמעי בעיני. כי מצד אחד, למרות הכל זו הייתה לידה רכה, ומנגד בעלה לא הפסיק להתפלל כל השעות האלו, ולכן זה גם במשמעות של ללדת את כל הברכות שלו שעטפו אותה.

אז עוד לידה מאחורי אבל מכאן הכל מתחיל עבורם. האימהות, האבהות, להפוך ביחד למשפחה. ללמוד את התינוק ולהכיר אותו. שמחה גדולה ותודה על הזכות להיות אתכם ברגעים האלו!

 

שרה גרשון
נכתב על ידי
אישה, אמא, נפש חופשייה. מלווה ותומכת בנשים סביב כל מעגלי החיים.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .