גברים

נכנסתי מסטול לחנות סקס

חוויה אורבנית יום יומית באיכות
יום בחיי. צילום: יובל אליאס @eliashots

היום היה היום הראשון שלי בעבודה החדשה. רגע לפני שיצאתי מהבית וחשבתי לעצמי מה יהיה מספיק זרוק, אך רציני, ללבוש ליום הראשון, הסתכלתי על המראה בזמן שהחלפתי בגדים וצחקתי על זה שכל הרעיון הזה דפוק. למה זה משנה מה אני בכלל לובש, ואת מי לעזאזל אני מנסה להרשים?

הרי שת’כלס? העבודה בקומבינה, כשאני לא מאמין בכלל שאני מרוויח בשעה של כמעט כלום עבודה פי – 100 מילד הודי שיושב כל החיים שלו באיזה מפעל ויוצר דברים יותר טוב ממכונה. אבל אז הכתה בי המחשבה שאני רוצה להרוויח יותר וניחמתי את עצמי שהכל זמני. העבודה זמנית, ההמתנה ללימודים זמנית וגם הקורונה המחורבנת הזאת זמנית. ואז קפצה לי המחשבה שגם החיים האלו זמניים, כמונו.

הרגעתי את עצמי מהמחשבות, משכתי כתפיים למראה והוצאתי לשון, אמרתי לי בלב שהגיע הזמן להירגע ומה כבר יכול להיות חוץ מטוב? אני מכיר את המקום, את העבודה ואת האנשים, וחוץ מזה שלא יזיק לי שינוי וטיפה ממשהו שקרוב לשגרה.

וכסף, אלוהים ישמור, כסף.


רציתי לגלגל לי פייסל, שמתי את הפרח בתוך הגריינדר וסובבתי כאוות נפשי, הגריינדר נפל. וכך, אני מוצא את עצמי עם בגדים שיש לי כבר כמה שנים, כשאני מסרב לקבל שהכרס המחורבנת והעקשנית הזאת בולטת לי מהחולצה, והמכנס הזה מציג בראווה דבר שיכל להיות כל כך יפה לו הייתי אישה. ואני על הרצפה, אוסף פירורים שנפלו מהגריינדר מהריצפה כמו נרקומן במרכזית הישנה בתל אביב. אז צחקתי על עצמי, עם הרבה באסה למען האמת על הסיטואציה. אבל חסר העמוד שדרה שבי היה חדור מטרה להחזיר את ‘הילדים האובדים’ הביתה ולגלגל משהו שירגיע. כי תכלס, אין כמו להגיע ולשבור את הקרח בלעשן משהו, השיחות פשוט עפות.

לשם שינוי רציתי להשאיר רושם ראשוני טוב, אז הקדמתי. כשהגעתי, המוח האובססיבי והסקרן שלי התחיל לבחון את הסביבה שכבר מכיר כל כך טוב. כחלק מהאג’נדה החדשה שאני מאמץ לעצמי בזמן האחרון לגבי לעשות דברים ולא רק לחשוב עליהם, תוך חצי דקה נכנסתי מסטול לחנות סקס, לכו תבינו.

“משהו בשבילך חומד?” שאלה הקופאית, או מה שלא יהיה תפקידה בכוחותינו.

פנים מתוחות ולא טבעיות ואודם ורוד ומוגזם היו מתחת לבלונד הצבוע שלה, הרגשתי כמו בסרטים בהתחשב בדלת הכניסה המפוקפקת ודלפק הבולבולים שעמדה כנגדה בגאווה. “אני רק מסתכל” השבתי בבילבול, ספק מהמקום ספק מהסטלה שישבה עליי באותם הרגעים. “רוצה לנסות משהו?” היא קורצת לי וצוחקת צחוק מוזר של זקנות שמוכרות בולבולים מרקדים. זרמתי עם הצחוק, מהפחד. שיהיה. “יום יבוא ואתה תקנה” המוכרת אומרת, “יום יבוא והרבה דברים יקרו” עניתי לה והסתכלתי לה בסגול המוזר של העין, חושב לעצמי שהצלחתי לאתגר לה את האינטליגנציה. מבסוט.

*

איזה דפוק זה לעבוד במקום שאתה מבלה. פתאום אתה מבין כמה אתה לא מכיר ויש אפילו עובדים שלא ראית בחיים כשכבר חשבת שאתה מכיר את כולם. ניסיתי לפתח איתם שיחה שתהיה יותר מעניינת מה’אהלן אהלן’ הבסיסי כמו איפה עבדתי, מאיפה אני או מאיפה סבתא שלי מקבלת פנסיה ובאיזה חברת ביטוח, אתם יודעים, שאלות רגילות ומשעממות. לא הלך לי, אבל עכשיו אני יודע את מזג האוויר לשבוע הקרוב.

קר ללא ספק.

בעודי שוטף צלחת עוברת לי המחשבה של איך לעזאזל הגעתי למצב הזה שאני שוטף צלחת במקום לעבוד במה שאני אוהב. המחשבה של כל הדברים שלא הסתדרו לי כמו שרציתי נכנסה ויצאה ללא הפסקה מהראש, ותוך כדי התחלתי להריץ בראש את כל התקופה האחרונה. רציתי לקפוץ מהחלון באותו הרגע, אבל לא יכולתי, יש לי על האש סיר אדממה.
מצחיק שלא משנה כמה בן אדם חושב שהוא השיג, כמה רחוק הגיע ועל כמה השפיע, לחיים האלו יש אינספור הפתעות מתחת לחגורה. ההרגשה הזאת ליוותה אותי הביתה.

אחרי מקלחת נשכבתי על המיטה כשהגב עוד טיפה רטוב, הרגשתי איך אני משאיר סימן גם מהמגבת שעוד עליי כי אין לי כוח להתלבש. יום טוב היה, חשבתי לעצמי. היה כיף לחשוב לשם שינוי על החיים ביום יום ולא על כל מה שקורה לי בראש.

אני מנחם את עצמי בייאוש, עוצם עיניים והולך לישון, כשבראש הקופאית והבוטוקס המוזר.
כיף.

אזיקים

קרדיט: PNGKey

נדב ברק
נכתב על ידי
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .