גברים

״משתכנז״

קרדיט: Matheus Viana - Pexels

קשה לי להניח את האצבע על ציר הזמן ולציין את הנקודה בה גיליתי שאני משתכנז. אני לא חושב שזה נעשה באופן מודע, פשוט היו לי את כל הנתונים ההתחלתיים – נולדתי בלונדיני עם עיניים כחולות, שבאופן תמוה גם במשפחה מזרחית זה מעניק לך זכות יתר. הייתי הנסיך הקטן, לא התאמצתי מדי. כל הדודות השחרחרות שנראו לי כולן אותו דבר – שחורות, הרעיפו עליי בוסות ומחמאות. ״תראו אותו, נאצי קטן, מושלם״ הן אמרו. וזו הייתה לגמרי מחמאה

ואמא? אמא הייתה בעננים, זכתה בלוטו. פעמיים. גם קיבלה שם משפחה אשכנזי מרבע צד של אבא, וגם ילד זהוב כחול עיניים. גדלתי לתוך מציאות שאני מיוחד, כל הסביבה הקרובה טיפחה את זה, ואני האמנתי בכך. איך זה התבטא? להיות ראשון. להיות הכי מוצלח. זיהיתי את חולשות האחרים ואת יתרונותיי שלי ורכבתי עליהם. האמצעי היה למעשה המטרה – לתקף שוב ושוב את עליונותי, ותו לא.

לטאטא כל פגם, להסתיר כל מום וחלק מזה להתכחש למרוקאיות שבי.

השיח לא היה עדתי, לא פירשתי את זה אז במושגים של אשכנזי-מזרחי, אלא רק התבוננתי בכל אותם ״שחורים״ במשפחה ובסביבה הקרובה, וסלדתי מזה. ממה בדיוק? מקשיי היומיום, רגשות הנחיתות, מ״הכבוד״, מהעברית הקלוקלת, מחוסר הויסות הרגשי, ומהגרעון האינטלקטואלי. כשזיהיתי בי איזשהו סממן מאלו, מיד עבדתי נמרצות להוכיח אחרת. הסתרתי כל סערה וקושי שהתחוללו בבית, למדתי, השכלתי ועטיתי עליי אצטלה מפונפנת ומתנשאת.

הכל עבד כמו שצריך ביישוב הקטן והמרוחק, ובסביבה המוכרת והבטוחה.
אך חששתי. חששתי מהרגע, בו אתקל באותם מרומי עם, בלונדינים כאלו עם עיניים כחולות, ממשפחות מבוססות, שגדלו בעיר הגדולה ועומלים על פיתוח האינטלקט. סבלניים, שמדברים בעברית צחה וחושבים על הדרכים למימוש העצמי. עליהם כבר לא אוכל לעשות את כל השליפים והטריקים, הם יתפסו אותי במערומיי. את אשר יגורתי בא לי.

בעוד כל הילדות האמנתי שאני אחד מהם. המפגש איתם, הטיח אותי חזרה לקרקע ולשורשיי פעם אחר פעם. נמשכתי אליהם, רציתי להיות כמוהם, אך בכל פעם נודעתי מחדש שזה פשוט לא אני. זה תפס אותי בצבא, בעבודה, בקשרים זוגיים.
הצלחתי להעמיד פנים, לנהל שיחות על תאטראות ומוזיאונים אף על פי שלא ביקרתי מעולם באילו מהם, השקעתי בהשכלתי מבלי לדעת מה המטרה, הצלחתי להתברג במעגלי תרבות גבוהים ותמיד היה לי מה להגיד. הייתי עסוק בלהרשים אותם, האשכנזים העליונים, אך עם הזמן הבנתי שזה לא באמת מעניין אף אחד. כל אחד עסוק בעצמו, אבל באמת בעצמו.

איפה הדודה שתתן לי בוסה ותגיד לי שאני נסיך מרוקאי?

התחלתי לאבד את סבלנותי, בזתי להתייפייפות הנפש המנוכרת הזו, להתנשאות שכל כך מופנמת בתוכם ולנושאי שיחה שפשוט שעממו אותי. רגשות הנחיתות שלי הופיעו במלוא הדרן, וניסיתי בכל הכוח להשאיר חותם, ולו רק בשביל הכבוד האבוד. או בקיצור – כל המרוקאיות שלי נשפכה החוצה.

השיא היה במעבר לגרמניה. מעין צחוק הגורל. הילד הנאצי הקטן, הגיע לארץ האשכנזים האמיתית, לגזע הארי. אך כאן עיניים בהירות לא מעניקות לך שום יתרון אבולוציוני והבלונד שלי, איך לומר, דהה כבר מזמן. ההשתכנזות בסביבה הזו הולכת להיות הרבה יותר קשה. וכך היה.

אמנם למדתי את השפה, העמדתי פנים שאני מתעניין בארכיטקטורה מהמאה ה-18 ובזרם הבאוהאוס, פיתחתי נימוסי שולחן וגינוני רחוב, ותכננתי את חיי בקפידה, ברצינות ובחשיבה מדוקדקת על העתיד. אך אם בקרב אשכנזים חשתי סוג ב׳, הרי שבין הגרמנים חשתי סוג ג׳. ושוב כאינסטינקט כל מאפייני מרוקו נורו החוצה. הפכתי מתוסכל קשה יום, שנוסע בפיג׳ו בעוד כולם נוהגים במרצדס, קצר דעת שיושב בצד בעוד במרכז השולחן מתקיים דיון מרתק על המסחר בסין והשפעתו על הכלכלה המערבית, ובעבודה – מכין מצגות מלאות שגיאות כתיב ובחוסר סימטריה, שזו נתפסת כערך עליון.
ההיסטוריה הפרטית שלי חזרה שוב ושוב, ובמלוא העוצמה.

אך הפעם החלטתי לשים לזה סוף. לא להתקרבן, אלא לצאת מההסללה הטראגית הזו שנכפתה עליי. בפעם הראשונה, התחלתי לשאול את עצמי שאלות במושגים סובייקטיבים. לא עדתיים, לא חברתיים, ללא ציפיות מאחרים ועם אפשרות שלא לכל שאלה תהיה לי תשובה.

מארץ נכר, שמתי לב איך הסיפור האישי שלי הוא נרטיב שכיח בחברה הישראלית, ובכלל בחברות מערביות אל מול חברות מזרחיות, קידמה מול ישן, מודרני מול פרימיטיבי, רוב מול מיעוט. איפה עובר הגבול בין לקחת חלק פעיל בחברה השולטת, אל מול הפחד מטשטוש עצמי, ניכור למסורת ולטמפרמנט האישי שלי. איזו תווית מודבקת עליי בכל בחירה, וכמה הבחירה באמת משקפת את מי שאני באמת.

הייתי צריך לנקות. לנקות את רעשי הרקע, את כל הגזענות המושרשת הזו, לזכור מאיפה באתי, ולאהוב את זה. אני לא עוד במלחמת הישרדות. חאלס. הפיוס עם עצמי, האיר לי את המרוקאיות שלי בצבעים אחרים. שיניתי את הטרמינולוגיה.

רגשי הנחיתות וחוסר ויסות העצמי נתפסו לי כעת כרגישות, אותנטיות, ויכולת לשיח בגובה העיניים. הכביכול נבערות אינטלקטואלית היא כעין וכאפס אל מול חכמת הרחוב ויכולת להתחבר לכל אדם. מלחמות הכבוד הן בעצם טמפרמנט בריא של אדם שאכפת לו מעצמו ומהסביבה.

סוף סוף לראשונה, הייתי אני כפי שאני, ולא חשתי צורך להצטדק או להסתיר צד כזה או אחר. נהפוך הוא, כשהייתי אני הייתי חד יותר, נעים יותר וטוב יותר לסביבה ובעיקר לעצמי. הבנתי שמכלול התכונות המרוקאיות שלי הן לא מעצם היותי מרוקאי. הרי אני יכול להיות גם מרוקאי אינטלקטואל, מאופק שאוהב מוזיאונים…

ה״מרוקאיות״ היא שק תכונות שאתה נושא על גבך כשאתה חלק מקבוצה נחותה חברתית. זה יכול להיות ה״red neck״ בארה״ב, הכפריים באירופה, האתיופים כיום בארץ. ולאו דווקא על בסיס עדתי, אלא גם על בסיס מגדרי, גיאוגרפי, נטייה מינית ועוד.

לעתים זה כל כך מופנם, עד שאתה באמת מאמין בזה. שיש טובים ויש רעים, שיש דרך נכונה ודרך שגויה, שיש נחות ויש עליון. משם הדרך לאבד את המצפן האישי היא מאוד קלה, ולעתים בלתי נמנעת. אני עדיין מכייל את המצפן שלי, בוחר מה לקחת איתי, מה נכון עבורי ועל מה אני מוותר. מבין מה אני לעולם לא אהיה, ועל מה לומר אשרני. לומד מה היחס הנכון עבורי בו עדיין אני יכול להנות מסיורים במוזיאונים באירופה אך גם להגיד ״סטופ, כוס אומו, איזה שעמום״ – לחתוך הביתה לשמוע זוהר ארגוב ולהכין קוסקוס עם מטבוחה חריפה ששורפת את הנשמה.

אני עדיין יכול לעבוד קשה על מנת להתקדם, לממש את עצמי על פי חוקי המשחק הברורים, אך גם ליהנות מסתם התפנקות על הספה בחוסר מעש.
בכל זאת – נסיך מרוקאי.

איתי גינדל משתכנז

נסיך מרוקאי. אלבום פרטי

 

 

Gindel86
נכתב על ידי
סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, יוצר ועורך תוכן דיגיטלי ונמצא באופן תמידי על הקו ישראל-גרמניה-שוויץ. מהלך בין תרבויות, בוחן מהצד, מוצא הבדלים, אוסף חווית, מחפש משמעות וכותב על זה. בעיקר על ענייני דיומא וחוויות כביכול שגרתיות מנקודת מבט סרקסטית והומוריסטית.
לחץ על מנת להגיב

פרסם תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

בחזרה למעלה .